בשנת 1386 בפלייזא שבצרפת, נאשמת הועמדה לדין על רצח וריטוש פניו וזרועותיו של ילד. בתום הליך משפטי, היא נמצאה אשמה, וגזר דינה נקבע לפי עקרון עין תחת עין: השופט החליט כי קודם כל יש להטיל מום בראשה ובזרועותיה ולאחר מכן לתלות אותה. תליין מקצועי ביצע את גזר הדין. המורשעת הייתה חזירה.
משפטים נגד בעלי חיים נערכו באירופה מאז המאה התשיעית והתפשטו מאוחר יותר לאמריקה עד המאה ה-20. תביעות נגד בעלי חיים הופיעו לראשונה בבית המשפט פריטריון ביוון העתיקה ששפט לא רק חיות אלא גם חפצים דוממים כמו פסלים, עמודים וחניתות שהואשמו בגרימת מוות או נזק לבני אדם. הסנהדרין התבסס על פסוקים מהתורה וקבע כי חיה שהורגת אדם צריכה לעמוד למשפט מול עשרים ושלושה דיינים, ודינה – סקילה למוות (סנהדרין א – 4). בתלמוד בבלי בבא קמא פד א מסופר על חמור שהועמד לדין בגין קטיעת ידו של תינוק ועל שור שהועמד לדין בגין לעיסת ידו של תינוק. בברכות כז א מסופר על הוצאה להורג של תרנגול באשמת רצח. גם באירופה, משפטים נגד בעלי חיים התבססו על הפסוקים מהתורה שעוסקים בשפיטה של בעלי חיים ונקמה בהם.
בבראשית ט, פסוק ה – אלוהים מסביר כי נקמת דם תקפה גם לאדם וגם לחיה:
וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.
בראשית ג’ יד: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל
שמות פרק כא כח: וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת–סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר, נָקִי.
החיות הועמדו לדין בדרך כלל באשמת רצח בני אדם, מעשי סדום, פגיעה ביבולים ומטרד לציבור. משפטים אלו נלקחו ברצינות רבה והיו כרוכים בהוצאות כלכליות גדולות לקהילה: מונה שופט, מונו מושבעים, מונה תובע, מונה עורך דין לחיה הנתבעת, זומנו עדים, החיה הוחזקה כעצורה בבית כלא שכלכל אותה עד לתום ההליכים, ואם גזר הדין היה מוות בתלייה (כמו שאכן קרה ברוב המקרים) – הוא התבצע על ידי תליין מקצועי.
בבית המשפט, התנהגותה של חיה יכלה לעבוד לטובתה או נגדה. חזירים התנהגו לעתים רבות באופן שלא מכבד את המעמד – הם נהמו, חרחרו וניסו להוציא את האף שלהם מבעד לסורגים של כלוב הנאשמים. התנהגות פרועה שכזו עמדה לרעתם במתן גזר הדין, ואילו בעל חיים שקט שכיבד את המעמד זכה להתחשבות מסוימת על התנהגותו.
בשנת 1906, פרסם ההיסטוריון אדוארד אוונס את ספרו The Criminal Prosecution and Capital Punishment of Animals בו הוא תעד למעלה מ-200 מקרים של חיות שנתבעו בבית משפט באירופה משנת 824, בה חפרפרות הועמדו לדין על השחתת יבול, ועד שנת הוצאת הספר ב-1906 בה כלב נידון למוות בשווייץ בעוון רצח. המשפטים התנהלו בכל אירופה, וגם בברזיל, בקנדה ובארצות הברית. רוב הנאשמים היו חזירים משום שאלו הסתובבו באופן חופשי ברחובות אירופה בימי הביניים ולכן היו מעורבים לעתים קרובות בתקריות, במיוחד עם ילדים. אבל חזירים לא היו הנתבעים היחידים. גם חמורים, שוורים, תרנגולים, פרות, כלבים, דולפינים, צלופחים, עזים, חתולים, סוסים, חפרפרות, חולדות, נחשים, עכברים, כבשים וזאבים הועמדו לדין. התנהלו גם משפטים כנגד חרקים אבל גזר הדין לרוב היה מסתכם בהטלת קללה דתית כנגד האשמים ולא בעונש ממשי.
כאשר חיה גרמה למותו של אדם, התייחסו אליה בדיוק כמו שמתייחסים לנאשם אנושי. החיה נכלאה בבית כלא של בני אדם וקיבלה את אותו היחס מהסוהרים. כחלק מהפרוצדורה המשפטית, חיות לעתים נקשרו למכשיר העינויים rack ועונו (לא משום הציפייה שהן אכן יתוודו על מעשיהן אלא כדי לקיים הליך משפטי מלא). כמו בני אדם, גם החיות היו זכאיות לערעור, לחנינה או להמתקת עונש, ואפילו הליך ההוצאה להורג נוהל באותו אופן שבו ההליך מתנהל עם בני אדם. עונש המוות התבצע לרוב בתלייה, אולם במקרים בהם החיה הורשעה במעשה סדום היא נשרפה בחיים, נקברה בחיים או נקשרה לעגלה ונגררה למוות ברחובות העיר.
בשנת 1750, תועד מקרה בו חיה יצאה זכאית במשפט. גבר ואתון בצרפת נתפסו בעת ביצוע מעשה מיני ושניהם הואשמו במעשה סדום. במשפט, עורך הדין של האתון זימן עדים לטובתה, שכנים שלה מזה ארבע שנים שהצהירו שהם מכירים את האתון ושהיא בעלת מידות טובות. עוד הוסיפו כי היא מעולם לא השתתפה בסקנדל וכי מדובר ביצור הגון וישר. עדות זו הייתה רבת השפעה על השופטים שקבעו שהאתון נפלה קורבן למעשה אלימות ולא השתתפה באקט המיני מרצונה החופשי. היא שוחררה לחופשי בעוד הגבר נידון למוות. במקרה אחר, נגזר על חזירה ואתון עונש מוות בתליה, אבל בעקבות ערעור ומשפט חוזר עונשן הומתק לחבטה על הראש.
בשנת 1474, תרנגול הועלה על המוקד ונשרף בחיים משום שנמצא אשם בפשע מתועב ולא טבעי של הטלת ביצה. בשנת 1457, חזירה והחזירונים שלה הואשמו ברצח ילד בן 5. החזירונים נמצאו בזירת הרצח מוכתמים בדם, אולם משום שלא נמצאה שום ראיה שהם אכן עזרו לאימם בביצוע הרצח, הם הוחזרו לבעליהם בתנאי שהוא משלם עליהם דמי ערבות. האמא שלהם הורשעה ברצח ונידונה למוות.
בשנת 1522, במחוז אוטון בצרפת, תושבי כפר גילו לכעסם שחולדות אכלו את גידולי השעורה שלהם. התושבים פנו לבית המשפט ונציג מטעמו נשלח עם צו זימון לבית משפט לאזור בו נטען שהחולדות מתגוררות. כשהגיע הנציג למקום מגוריהן, הוא פתח את הצו והכריז בקול רם את ההוראה שעליהן להתייצב בבית משפט. בית המשפט מינה עורך דין צעיר בשם ברתולומה שאסנה שיגן על החולדות. לאחר שהנתבעות לא התייצבו בבית המשפט על מנת להתמודד עם האישומים נגדן, טען עורך הדין שלהן שההליך המשפטי אינו תקין משום שלא כל החולדות קיבלו צו התייצבות ולכן ראוי לזמן את כל חולדות האזור ולא רק את אלו שגרות באותו הכפר משום שגורלן של כל החולדות מונח כאן על הכף. השופט קיבל את טענתו והורה לכל נציג באזור אוטון לצאת ולהודיע על זימון חדש. כאשר החולדות שוב לא התייצבו, עורך הדין שלהן טען שהחולדות פזורות בכל רחבי המדינה ולכן דרוש עוד זמן בשבילן כדי להגיע לבית המשפט. הוא זכה לדחייה נוספת, ובפעם השלישית שבה כשלו החולדות מלהתייצב, הוא טען שזאת משום שהלקוחות שלו חשות חרדה גדולה להגיע לבית המשפט כי הן עלולות להיתקל בגורמים עוינים כגון חתולים וכלבים בדרכן לבית המשפט, ואין זה ראוי לצפות מהן לסכן את חייהן כדי לציית לצו בית המשפט.
כאמור, משפטים כאלו נוהלו גם באמריקה. בשנת 1642 במסצ’וסטס, סוסה, פרה, עזים, כבשים, עגלים ותרנגול הודו הוצאו להורג ביחד עם נער בן 16 שתקף אותם מינית. כל החיות שהיו מעורבות, נשחטו לנגד עיניו וגופותיהן נזרקו לבור מבלי שנעשה שימוש בגופן מפאת היותן טמאות.
ויקרא פרק כ טו וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה–מוֹת יוּמָת; וְאֶת-הַבְּהֵמָה, תַּהֲרֹגוּ. טז וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ–וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה, וְאֶת-הַבְּהֵמָה; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם.
השופט הצרפתי פיליפ דה בומנואר היה בין הראשונים להתנגד להעמדה לדין של בעלי חיים. בשנת 1283 הוא כתב בספרו: “יש אנשים שמענישים את החיות שלהם בגין רצח. אם חזירה הורגת ילד – תולים את החזירה, אבל לא צריך לעשות זאת כי חיות הן מטומטמות, אין להן הבחנה בין טוב לרע ומסיבה זו אין להעניש אותן משום שעונש צריך לנקום בעבריין, כך שהעבריין ידע ויבין שיש עונש מסוים לביצוע עבירה מסוימת. אבל לחיות אין את ההבנה הזו, ולכן אדם שמוציא להורג את החיה שלו עושה משהו שאין לו שום השפעה”.
ההוצאה להורג האחרונה שאוונס תעד בספרו הייתה בשווייץ בשנת 1906. אב ובנו הואשמו בשוד וברצח באמצעות “שיתוף הפעולה האכזרי והיעיל של כלבם”. שלושתם הועמדו לדין. האב ובנו נשלחו למאסר עולם, אך הכלב שהוגדר כ”אשם ראשי שבלעדיו הפשע הזה לא היה מתבצע” נידון למוות.
בשנת 1924, הכלב Pep מסוג לברדור רטריבר הואשם בהריגת החתול של מושל פנסילבניה, גיפורד פינצ’ו. הכלב נשפט בהליך שהוביל המושל עצמו, ונידון למאסר עולם בכלא Eastern State Penitentiary, שם מת לאחר 6 שנים ונקבר בשטח בית הכלא.
אסיר מספר 2559 
המושל ששלח את הכלב למאסר עולם
הליכים משפטיים נגד בעלי חיים זכו להתייחסות גם בתרבות. ברומן מן המאה ה-19 ‘הגיבן מנוטרדאם’, ויקטור הוגו מתאר משפט נגד עז ששייכת לצוענייה אזמרלדה. במחזה ‘הסוחר מוונציה’ של שייקספיר, דמותו של גרצינאו מתייחסת למשפט בעלי חיים. בשנת 1993, יצא לאור הסרט The Hour of the Pig שמגולל את סיפורו של עורך הדין ברתולומה שאסנה שהגן על בעלי חיים רבים בבית המשפט.
מקורות:
Jen Girgen. 2003. The Historical and Contemporary Prosecution and Punishment of Animals. Animal Law, 9:97-133.
Paul Schiff Berman. 1994. Rats, Pigs, and Statues on Trial: The Creation of Cultural Narratives in the Prosecution of Animals and Inanimate Objects. George Washington University – Law School
אתיקה, רגשות ובעלי חיים : על מעמדם המוסרי של בעלי חיים – זאב לוי ונדב לוי, הוצאת אוניברסיטת חיפה (עמוד 69)
תגובה אחת