האם זה לא בסדר לאכול אנשים?

בשנת 1884, ארבעה ימאים נסחפו בסירת הצלה באוקיינוס האטלנטי ללא מזון וללא מים. לאחר 20 יום, החליטו שניים מהם לשסף את גרונו של הצעיר מביניהם ולאכול אותו לטובת השרדותם. לאחר מעשה הקניבליזם, חולצו השלושה, וכשהגיעו לארצם הועמדו לדין בעוון רצח.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

ארבעה ימאים נסחפו בסירת הצלה באוקיינוס האטלנטי, ללא מזון, ללא מים ובמרחק של 1094 קילומטר מהחוף הכי קרוב. בתום 20 יום, שניים מהימאים החליטו לשסף את גרונו של אחד הימאים ולאכול אותו לטובת השרדותם שלהם. ארבעה ימים לאחר מעשה הקניבליזם, חולצו שלושתם על ידי אוניית משא, וכשהגיעו לארצם הועמדו לדין בעוון רצח. מה הם טענו להגנתם? האם נכון היה להעמיד אותם לדין בעוון רצח? מה אנחנו היינו עושים במצבם?

ארבעה ימאים נסחפים בלב ימים

בשנת 1884, רכש עורך דין אוסטרלי יאכטה מאנגליה, והדרך היחידה להעביר אותה לאוסטרליה הייתה באמצעות מסע של היאכטה באוקיינוס האטלנטי. הקפטן שנבחר למשימה היה טום דדלי – איש דתי בשנות השלושים לחייו, נשוי ואב לשלושה ילדים. שלושה ימאים נוספים הצטרפו להפלגה: אדווין סטפנס – בן 37 ואב לחמישה, אדמונד ברוקס אב לילדים, וריצ’רד פרקר – נער סיפון יתום בן 17 שקיווה שהמסע יפתח בפניו אפשרויות חדשות באוסטרליה.

ב-18 במאי 1884, הפליגו ארבעתם ביאכטה מאנגליה לאוסטרליה. בשבועות הראשונים המסע התנהל על מי מנוחות, אולם ב-5 ביולי סערה גדולה הכתה בהם. היאכטה נפגעה קשות והצוות החליט לנטוש אותה לסירת ההצלה כשהחוף הקרוב ביותר נמצא במרחק של 1094 ק”מ. תוך דקות ספורות היאכטה טבעה במצולות. בגלל הבהלה שאחזה בהם בזמן המנוסה, הימאים לא לקחו איתם ציוד רב לסירת ההצלה, וכל שהצליחו לחלץ היה שתי פחיות עם לפת. מים לשתייה לא היו ברשותם כלל והם היו תלויים לחלוטין בחסדי הגשמים.

הקושי היה עצום: ביממה הראשונה הם נאלצו להתמודד עם כריש עקשן, לא היה להם צל מהשמש ולא ציוד דייג. את פחית הלפת הראשונה הם פתחו לאחר יום. לאחר מספר ימים הצליחו לצוד צב ואכלו גם את בשרו וגם את עצמותיו. שבוע לאחר נטישת היאכטה הם החלו לשתות את השתן של עצמם.

אבודים בלב ים - קניבליזם

קניבליזם בלב ים

ידיעה עיתונאית על הימאים שאכלו בשר אדם

ידיעה עיתונאית על הימאים שאכלו בשר אדם

סירת ההצלה של הימאים שאכלו אדם בלב ים

סירת ההצלה המקורית

הריגת הימאי החלש לטובת הישרדות השאר

לאחר זמן מה, קפטן דדלי כבר החל לחשוב על האפשרות להוציא אל הפועל את ‘מנהג הים’. מנהג הים היה נהוג בקרב ימאים שנקלעו נטושים על אי בודד ובמסגרתו ערכו הגרלה בין כל השורדים, בה מי שעולה בגורל מקריב את חייו לטובת שאר השורדים שישתו את דמו ולאחר מכן יאכלו את בשרו. מנהג זה לא היה חף ממניפולציות ומעשי רמייה, משום שבאופן לא סביר סטטיסטית, הימאים הבכירים שוב ושוב נחלצו מהבחירה במקל הקצר ביותר בעת ההגרלה. כשדדלי הציע את הרעיון הזה, סטפנס וברוקס חשבו שזה מוקדם מידי לצעד דרסטי שכזה.

לאחר מספר ימים, מצבו הבריאותי של ריצ’רד פרקר הדרדר מאוד. בלילה הוא שתה מי ים, דבר שגרם לו לשלשולים ובכך החמיר את ההתייבשות שלו. פרקר לקה בהזיות ורוב הזמן היה שרוי במצב של חוסר הכרה או הכרה מעורפלת. לאחר שמונה ימים בהם הימאים לא אכלו דבר, דדלי הציע שוב לבצע הגרלה. סטפנס הסכים, ברוקס סרב ופרקר לא היה במצב בו יכול היה לתת את הסכמתו או סירובו לצעד שכזה.

עשרים ימים לאחר שנטשו היאכטה וחמישה ימים ללא מים, דדלי ראה שפרקר גוסס והוא היה בטוח שיש הצדקה להקריב את פרקר לטובת סיכויי השרדותם של שלושת הנותרים. מבחינתו, פרקר היה הבחירה הראויה משום שהוא הכי חלש, עם הכי פחות סיכויי השרדות וללא ילדים. סטפנס הסכים להקריב את פרקר אבל ברוקס נותר בשתיקתו בצד השני של הסירה – הוא לא הביע הסכמה אבל גם לא התנגד. תוך כדי תפילה, שלף דדלי אולר, ובזמן שסטפנס אוחז ברגליו של פרקר, דדלי שיסף את גרונו והרגו. דדלי, סטפנס וברוקס שתו את דמו ואכלו את בשרו. ארבעה ימים לאחר מכן, הגיעה אניית משא גרמנית וחילצה אותם. ברוקס הצליח לעלות לסיפון בכוחות עצמו, אבל דדלי וסטפנס היו כה חלשים שנאלצו להעזר בחבלים. דדלי התעקש שסירת ההצלה תועלה לסיפון גם היא וגם שאריותיו של פרקר – צלע וקצת בשר, משום שהוא רצה לאפשר לו קבורה נוצרית באדמת אנגליה.

קניבליזם בלב ים - לאכול בשר אדם כדי לשרוד

אבודים בלב ים

קניבליזם בלב ים - לאכול בשר אדם כדי לשרוד

קפטן דדלי במרכז

כתב אישום בעוון רצח והטיעון מתוך ההכרח

כשהגיעו לאנגליה, שלושת הימאים נחקרו והוחלט להעמיד לדין את דדלי וסטפנס בעוון רצח, ואילו ברוקס נחלץ מאישום ונבחר לשמש כעד מטעם התביעה. דדלי היה המום. הוא היה בטוח שהוא פעל לפי ‘מנהג הים’, אולם במנהג הים מתקיים אלמנט ההסכמה – דבר שנעדר בסיטואציה בה הם היו. להגנתם, טענו דדלי וסטפנס שהם אינם אשמים ברצח משום ההכרחיות, ואם הם לא היו אוכלים את פרקר, כולם היו מתים. התביעה טענה שאין שום חוק שתומך בהגנת ‘מתוך ההכרח’.

ריצ׳רד פרקר - במעשה קניבליזם מנהג הים נאכל על ידי עמיתיו בלב ים
ריצ’רד פרקר

בית המשפט קבע שהם בחרו את הימאי הכי חלש, הכי חסר הגנה, הכי צעיר והכי פחות מתנגד, וכי לא היה הכרח להקריב דווקא אותו ולא חבר צוות אחר, ולכן לא קיבל את עמדתם. דדלי וסטפנס נידונו למוות בתליה, אבל משום שזכו באהדת ציבור רבה, עונשם הומתק לששה חודשי מאסר בפועל.

על ההגנה ‘מתוך ההכרח’ דובר עוד המון לאחר מקרה זה. בשנת 1931, קבע השופט האמריקאי בנג’מין קרדוזו כי “אם שניים או יותר נקלעים לאסון, אין שום זכות להציל חיים על ידי הקרבת חיים של אחר”. בשנת 1979, אמר השופט האנגלי, לורד דנינג, כי אם רעב יהיה תירוץ לגניבה, הדבר יפתח דלת לכל מיני עבירות חוק שיוכלו להיות מוצדקות, ואם חסרי בית יכולים לקבל הגנה על הסגת גבול – הדבר יפתח דלת שאף אחד לא יוכל לסגור.

לאחר המשפט

קפטן דדלי - נקרא גם טום הקניבל לאחר שאכל בשר אדם
קפטן דדלי

לאחר שחרורו מן הכלא, דדלי עבר לגור באוסטרליה, היה ידוע בכינויו ‘טום הקניבל’, שגשג בעסקי הימאות אבל עשה היסטוריה בפעםהשניה כשהיה להרוג הראשון שמת ממגפת הדבר שפקדה את אוסטרליה בשנת 1900. סטפנס נשאר באנגליה, חזר לעבוד בים, התמכר לטיפה המרה ומת בעוני בגיל 65 בשנת 1914. ברוקס הצטרף לתקופה קצרה לקרקס למופע ‘פריק שואו’ וגילם דמות של קניבל אבל חזר במהרה לים. הוא מת בעוני בשנת 1919. שאריותיו של ריצ’רד פרקר נקברו באנגליה. פרקר הותיר אחריו אח ואחות קטנה.

בשנת 2001 יצא לאור הרומן ‘חיי פיי’ המגולל את סיפורם של נער וטיגריס הלכודים בלב ים בסירת הצלה. שמו של הטיגריס, כנראה לא במקרה, הוא ריצ’רד פרקר.

בשנת 1837 (כמעט 50 שנה לפני טביעת היאכטה), הסופר אדגר אלן פו כתב סיפור על בחור צעיר שנקלע לסירת הצלה עם עוד שני ימאים. לאחר זמן מה הם מחליטים לבצע הגרלה בניהם כדי לבחור מי יוקרב לאכילה עבור השניים הנותרים. נער הסיפון עלה בגורל, הוא נהרג ונאכל. שמו היה לא אחר מאשר ריצ’רד פרקר.

סקר דעת קהל: עוברים ושבים מכריעים בשאלה ‘אשמים או זכאים?’

מקור:

Hutchinson, A. C. (2010). Is eating people wrong?: great legal cases and how they shaped the world. Cambridge University Press.‏

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. השלמה להערה הקודמת – להלן המקור באנגלית של הציטוט הלא מדויק שלי מ”מובי דיק”. ביום הדין הקניבל ההורג אדם לצורך הישרדות ייענש פחות מאשר בן התרבות תכאורה המענה אווזים והורגם לשם הנאה בלבד.

    I tell you it will be more tolerable for the Feegee that salted down a lean missionary in his cellar against a coming famine; it will be more tolerable for that provident Feegee, I say, in the day of judgment, than for thee, civilised and enlightened gourmand, who nailest geese to the ground and feastest on their bloated livers in thy paté-de-foie-gras.

  2. בלוג מעניין מאוד. תודה.
    הספר האהוב עלי “מובי דיק” מלא תובנות ודעות חריגות לזמנן בנושאי מוסר. הספר נכתב בעת שהיו בעולם שבטי קניבלים, ואחת ההתייחסויות בו רלוונטיות מאוד לנושא פוסט זה

    (בציטוט מאוד לא מדויק מהזיכרון) –
    “קניבל הממליח במרתפו את בשרו של מיסיונר כצידה לקראת ימות החורף הקשים, מוסרי הרבה יותר מגרגרן הממלא עצמו בכבדו של אווז מפוטם”

    כאמור הציטוט לא מדויק – אבל ההתייחסות היא שאנשים הורגים כל הזמן – והריגה לצורך הישרדות מוסרית יותר מהריגה לצורך הנאה. לא חשוב לצורך העניין אם הקורבן הראשון הוא אדם והשני בעל חיים.

    ובנוסף… בפוסט הזה https://benhateva.wordpress.com/2007/03/11/29825/ (אין לי קשר לבלוג) מסופר על מצוד אחר לווייתן ענק שהיווה השראה לספר מובי דיק. גם במקרה אמיתי זה ניצולים על סירות הצלה אכלו את בשרם של חבריהם לסירה. מבעית אבל… אנושי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.