משפטים נגד בעלי חיים התנהלו באירופה מאז המאה התשיעית והתפשטו מאוחר יותר לאמריקה עד המאה ה-20. בעלי החיים הועמדו לדין בדרך כלל באשמת רצח בני אדם, מעשי סדום, פגיעה ביבולים ומטרד לציבור. עונשם היה לרוב מאסר, עינויים והוצאה להורג.
רעיונות להגנת בעלי חיים היו פופולריים מאוד בגרמניה בטרם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. עם כינון המשטר הנאצי, נחקקו חוקים לרווחת בעלי חיים אולם הדבר נעשה לצורכי תעמולה וצבירת כוח פוליטי. בפועל, בעלי החיים לא זכו ליחס מועדף בגרמניה הנאצית.
לפי התפיסה הרווחת, כל בני האדם זכאים למעמד מוסרי שמקנה להם התחשבות מוסרית, בעוד בעלי החיים לא אוחזים במעמד מוסרי. מהו הקריטריון שמצדיק הבדל זה? הטיעון מתוך מקרי השוליים הוא אחד הטיעונים המרכזיים בפילוסופיה לזכויות בעלי חיים שמתמודד עם סוגיה זו.
מחקר שנערך באוניברסיטת קנטרברי בשנת 2007 ע”י החוקרת אנני פוטס מצא שלטבעונים ולצמחונים יש העדפה מינית לפרטנרים טבעונים וצמחונים. החוקרת, שהגדירה העדפה זו בשם ‘טבעוסקסואליות’, בחנה את הסיבות לה ואת התגובות שהיא מעוררת.
הסופרת האפרו-אמריקאית אליס ווקר, שזכתה בפוליצר על ספרה ‘צבע ארגמן’, אמרה: “בעלי החיים בעולם קיימים בשביל עצמם. הם לא נועדו לבני אדם, לא יותר מאשר שחורים נועדו ללבנים ולא יותר מאשר נשים נועדו לגברים”. על הקשר בין דיכוי שחורים לדיכוי בעלי חיים – במאמר.
בתחילת המאה העשרים, הצמחונות התפשטה בתנועה הסופרג’יסטית והייתה חלק מהאתוס שלה. הקשר בין התנועה הסופרג’יסטית לתנועה להגנת בעלי החיים היה עמוק והדוק. חיבור זה נבע מההבנה שקיים קשר בין דיכוי האישה לדיכוי בעלי החיים.
“בני אדם שולטים בבעלי חיים וגברים שולטים בנשים. כל מערכת כזו היא מערכת היררכית לא שוויונית ובין שתיהן יש הקבלות וחפיפות. התפיסה המקובלת היא שאנשים הם ‘מעל’ בעלי חיים ושגברים הם ‘מעל’ נשים”. במאמרה, מציגה מקינון את ההקבלות בין דיכוי האישה לדיכוי החיה.
הרעיון שאכילת בשר קשורה לגבריות הוא רעיון שמושרש היטב בתרבות המערב. אכילת בשר היא לא רק בחירה קולינרית אלא מתפקדת כסמל סטטוס. אם גבר מחליט לוותר על בשר – הדבר נתפס כפגיעה בגבריות שלו. אם אישה מחליטה לוותר על בשר – הדבר נתפס כפגיעה במיניות שלה.
במאה ה-19, נשים עניות שהתאשפזו בבתי חולים נאלצו לעבור ניסויים מחרידים כ”תשלום” על הטיפול המסור לו זכו במחלקה. פמיניסטיות שהזדעזעו מניסויים אלו, התנגדו גם לניסויים בבעלי חיים משום שזיהו בפרקטיקה הזו את אותו מנגנון דיכוי שפועל על נשים עניות.
תנועות חברתיות הנלחמות בדיכוי בוחרות לעיתים להטיל חרם צרכני ככלי להפעלת לחץ כלכלי, וכדי לעורר אחריות צרכנית בקרב הציבור. החוקרת קורי לי וורן, שעוסקת בין היתר באידאולוגיות של דיכוי, בחנה את השימוש בכלי זה בתנועה לביטול העבדות ובתנועה לשחרור בעלי חיים.
בתחילת המאה ה-20, ניטש קרב על דעת הציבור בין התנועה נגד ניסויים בבע”ח (שכללה בעיקר נשים) לבין המדענים שערכו את הניסויים. במסגרת קרב זה, המציאו המדענים מחלת נפש נשית בשם פסיכוזופיליה המייחסת טירוף דעת לנשים, וגם לגברים עם “מוח נשי”, הדואגים לבע”ח.
הנרי ברג היה אחד החלוצים המרכזיים במאבק להגנת בעלי חיים ולהגנת הילד באמריקה. הוא הקים בארה”ב את הארגון הראשון להגנת בע”ח ואת הארגון הראשון להגנת הילד. למרות פעילותו הענפה נגד התעללות בילדים, הוא תוייג כשונא אדם בגלל מאבקו להגנת בעלי חיים.
בשנת 1751, פרסם האמן האנגלי, ויליאם הוגארת, סדרה של ארבעה תחריטים בשם ‘ארבעת השלבים של האכזריות’ היוצאים נגד התעללות בבעלי חיים. מטרתו הייתה להראות שאכזריות כלפי בעלי חיים מובילה לאכזריות כלפי בני אדם – מה שמוביל בסופו של דבר לעונש בלתי נמנע.
במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, נשים בלטו מאוד בתנועה להגנת בעלי חיים. בשנת 1903, מספר נשים הסתננו לשיעור אנטומיה באוניברסיטת לונדון כדי לחשוף את הניסויים בבעלי חיים שנערכים במוסד. חשיפה זו הובילה למהומות שכונו ‘מהומות הכלב החום’.
