בתקופת העבדות, שחורים נחשבו לרכוש לכל דבר ועניין. הם נחטפו ממולדתם, נמכרו במכירות פומביות והועברו בירושה בין בני המשפחה שלהם היו שייכים על פי חוק. כשעבד החליט להסתכן ולברוח אל החופש, הוא למעשה גנב את עצמו מבעליו. גנבי עבדים שעזרו להם ונתפסו, נענשו בחומרה.
“חיי אדם הם כלום לעומת עובדה מדעית חדשה” – כך נכתב בשנת 1895 בעיתון. במשך לפחות 200 שנה, מדענים ערכו שלל ניסויים על יתומים, נכים וקבוצות מוחלשות אחרות. מאמר זה מציג סקירה היסטורית חלקית של אותם הניסויים, את הרטוריקה שביקשה להצדיק אותם ואת המאבק בהם.
הסופרת האפרו-אמריקאית אליס ווקר, שזכתה בפוליצר על ספרה ‘צבע ארגמן’, אמרה: “בעלי החיים בעולם קיימים בשביל עצמם. הם לא נועדו לבני אדם, לא יותר מאשר שחורים נועדו ללבנים ולא יותר מאשר נשים נועדו לגברים”. על הקשר בין דיכוי שחורים לדיכוי בעלי חיים – במאמר.
תנועות חברתיות הנלחמות בדיכוי בוחרות לעיתים להטיל חרם צרכני ככלי להפעלת לחץ כלכלי, וכדי לעורר אחריות צרכנית בקרב הציבור. החוקרת קורי לי וורן, שעוסקת בין היתר באידאולוגיות של דיכוי, בחנה את השימוש בכלי זה בתנועה לביטול העבדות ובתנועה לשחרור בעלי חיים.
בשנת 1884, ארבעה ימאים נסחפו בסירת הצלה באוקיינוס האטלנטי, ללא מזון וללא מים. לאחר 20 יום, החליטו שני ימאים לשסף את גרונו של הצעיר מביניהם ולאכול אותו לטובת השרדותם. ארבעה ימים לאחר מעשה הקניבליזם, חולצו השלושה, וכשהגיעו לארצם הועמדו לדין בעוון רצח.
