קשה להפריז בחשיבותה ובתרומתה של החוקרת הפמיניסטית והמשפטנית, פרופ’ קתרין מקינון, לשיח הפמיניסטי. הגותה השפיעה רבות על החוק ביחס לנשים ועל הפעילות והמחשבה הפמיניסטית בארה”ב ובעולם כולו. ספרה ‘Feminism Unmodified’ הוא הספר הפמיניסטי הנקרא ביותר בעולם, ובהקדמה לספרה ‘פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה’ שתורגם לעברית כתבה פרופ’ דפנה ברק-ארז “קשה לדמיין את החשיבה הפמיניסטית בכלל ואת הפמיניזם המשפטי בפרט ללא קתרין מקינון”1.
לפני מספר ימים, ביקרה מקינון בישראל, הרצתה בנושא זנות וטענה שלא ניתן להפריד את דיכוי האישה מדיכויים אחרים המתבססים על גזע, מעמד, לאום וכל פער כוחות אחר בחברה, וזאת משום שהפמיניזם של מקינון לא פועל בחלל ריק אלא מסתכל על התמונה המלאה, ומבחין בכך שמערכת הדיכוי הפטריאכלית משתמשת באותם הטיעונים ובאותה הפרדה דואלית כוזבת של ‘עליונים’ מול ‘נחותים’ בכדי להצדיק את כל צורות הדיכוי הקיימות בחברה – לא רק אלו שמדכאות בני אדם, אלא גם צורת הדיכוי שמדכאת בעלי ובעלות חיים. דיכוי האישה הוא ענף אחד על עץ אידאולוגית הדיכוי שממנו צומחים ענפים של דיכויים חברתיים נוספים המתבססים לא רק על אפליה על בסיס מין אלא גם על בסיס גזע, לאום, מעמד, מצב בריאותי, וכן – גם על בסיס סוג ביולוגי. כל הענפים האלו יונקים את חיותם מאותו השורש, כאשר הם מסתעפים, משתרגים, מתלפפים ומתמזגים זה עם זה ובכך מחזקים את כוחם על העץ מול סופות שמבקשות לשבור אותם. לכל דיכוי אמנם יש את הייחודיות שלו: כשחוקרים לעומקו של דיכוי מסוים, אפשר להבחין במאפיינים המיוחדים לו, אך לכולם שורש משותף, ואת השורש הזה יש לכרות על מנת להגיע למצב של שחרור מוחלט מאותה מערכת דיכוי פטריאכלית.
מקינון עוסקת בקשר בין דיכוי האישה ודיכוי בעלי ובעלות החיים במאמרה “Of mice and men: A feminist fragment on animal rights” שהתפרסם גם בספר האקו-פמיניסטי “The Feminist Care Tradition in Animal Ethics”. עיקרי התפיסה הבסיסית של אותו הקשר בין הדיכויים, אותה מקינון מציגה, מובאים כאן כדלקמן:
“בני אדם שולטים בבעלי חיים, גברים שולטים בנשים”
בני אדם שולטים בבעלי חיים וגברים שולטים בנשים. כל מערכת כזו היא מערכת היררכית לא שוויונית ובין שתיהן יש הקבלות וחפיפות. התפיסה המקובלת היא שאנשים הם ‘מעל’ בעלי חיים ושגברים הם ‘מעל’ נשים. העליונות של בני האדם על בעלי החיים לא נתפסת כמשהו שנכפה על ידי בני האדם אלא כפועל יוצא טבעי הנובע מאופיים הנחות של בעלי החיים. גם דיכוי נשים מתרץ עצמו בטענה של שוני הנובע מהבדלים בין המינים ובכך שהן נחותות מטבען מגברים. מאחורי כל מנגנון דיכוי שכזה עומד כוח ממסדי מאורגן שמבקש להסביר שעליונות טבעית של קבוצה אחת היא זו שמצדיקה את השעבוד והשליטה שלה על הקבוצה השנייה.
ההיררכיות האלו מוכחשות, והכחשתן נתמכת על ידי גיבוב מילות אהבה והגנה (מה שנקרא ‘התנועות ההומאניות’) – הרעיון שאהבה של גברים לנשים או אהבה של בני אדם לבעלי חיים מניעה הגנה כלפיהם רק ממתיק את השליטה עליהם. ניסיונות מאורגנים למנוע אכזריות כלפי בע”ח ולהתייסח אליהם באופן “הומאני” רק מדגישים את הבסיס הפטרוני של יחסי עליונים-נחותים. אהבת נשים היא שיפור משנאת נשים, אדיבות לבעלי חיים היא שיפור מהתאכזרות כלפיהם, אבל אף אחת מהן לא שיחררה אותם או הכירה בקיום שלהם בתנאים שלהם.
“נשים הן החיות של ממלכת בני האדם, הן העכברים בעולם של גברים”
נשים הן החיות של ממלכת בני האדם, הן העכברים בעולם של גברים. גם נשים וגם בעלי חיים מזוהים על בסיסם הביולוגי עם הטבע מאשר עם התרבות. האידאולוגיה הגברית מדמיינת נשים כנחותות באופן מהותי מגברים, ומדמיינת בעלי חיים כנחותים באופן מהותי מבני אדם. משום שנשים בחברה הגברית מזוהות עם הטבע, הן מושמצות בכך שהן משולות לחיות – זהו תמרון שנועד גם להגדיר את הנחיתות של בעלי החיים בחברה האנושית. הגברים תופסים עצמם כמורמים מנשים ומבעלי חיים משום שלפי החשיבה הדכאנית, חסר לשתי קבוצות אלו איכויות שגברים מעריכים לפיהן את עצמם ומגדירים את עצמם באמצעותן. דוגמה להשמצה של נשים ובעלי חיים ניתן למצוא במשפט שאמר ג’יימס בוזוול לסמואל ג’ונסון במאה ה-18: “אדוני, דרשה של נשים זה כמו כלב שהולך על רגליו האחוריות. זה לא נעשה בצורה הולמת, אבל אתה מופתע לראות שזה בכלל נעשה”. השימוש באנלוגיה של כלבים שמחקים אנשים כמשהו שדומה לנשים שמדברות בציבור נועד להציג את האישה כשטות נלעגת, חקיינית לא טבעית כמו כלב שמנסה ללכת על שתיים.
איכויות ומאפיינים שנחשבים לאנושיים ולגבוהים נשללים מבעלי החיים בדיוק כפי שאיכויות ומאפיינים שנחשבים גבריים וגבוהים נשללים מנשים. גם בעלי החיים וגם נשים הוגדרו כרכוש – במיוחד לצרכיי בעלות, ניצול ושימוש. השימוש בבעלי חיים ובנשים נועד בין היתר לצרכיי עבודה, רבייה ועונג. גם בעלי החיים וגם הנשים הם אובייקטים לשימוש ולראווה על ידי גברים שנועדו להרים את מעמדם של הגברים בחברת גברים אחרים. בנוסף, הגברים מינו את עצמם מטעם עצמם להגן על נשים ועל בעלי חיים, אם כי בחוק ההגנה התייחסה לפגיעות כלפי בעלי חיים וכלפי נשים (אם נתפסו כפגיעות בכלל) כפגיעות במי שאחז בבעלות עליהם. בדיוק כמו שאונס של נערה צעירה נתפס לא כפגיעה בה אלא כפגיעה באבא שלה (או בבעלה).
נשים נשלטו על ידי גברים באמצעות קישור הזהות של המיניות שלהן עם הגוף שלהן, וקישור הגוף שלהן לטבע, כלומר: קישור לבעלי חיים. כאשר נעשה שימוש בתיאור שלך כדי להשפיל אחרים – הדבר נועד בין היתר כדי למקם את המעמד שלך כנחותה. למשל: המילה ‘ילדה’ משמשת כעלבון בקרב ילדים בנים ומסמנת את קבוצת הילדות כנחותות. באותו האופן, חייתיות מקושרת למיניות האישה, כאשר ההשפלות החייתיות הכי נפוצות עבור נשים הן השפלות מיניות. נשים נקראות על שם חיות: ארנבת, פרה, כלבה, צ’יק – דבר זה נעשה כדי לסמן את הנשים בקטגוריה תת אנושית מתוך ההנחה שחיות הן נחותות מבני האדם. דינמיקה זו משפילה נשים ומחזקת את התפיסה שלהיות בעל חיים זה משפיל. נשים משולות לחיות וחיות משולות לנשים, לעיתים בעת ובעונה אחת – וזאת כדי לשמור על מעמדן של שתי הקבוצות למטה.
“בעלי החיים לא קיימים עבור בני אדם יותר ממה שנשים קיימות עבור גברים”
גם נשים וגם בעלי החיים נתפסים ככאלו שיש להכניע ולשלוט בהם משום עוצמתם המסוכנת. אם לא ייכלאו ויישמרו במקום המיועד להם – הם ישתלטו ויזרעו הרס וחורבן בעולם, ולכן היחס אל נשים ואל בעלי חיים כולל פרקטיקות של מכות, עינויים, השפלות, גידופים ורצח. בעולמם המדומיין של הגברים בעלי השליטה – חסרי האונים הם אלו שמוצגים כבעלי עוצמה. הקבלה אידאולוגית נוספת בין הדיכויים היא המוסר האינוספי של המעמד המדכא שמצהיר כמה “אנחנו” טובים שאנחנו טובים “אליהם” – טענה שמוקפת בשתיקה רועמת של חסרי האונים.
הדיון של גברים בינם לבין עצמם לגבי השאלה מה הופך אותם לבני אנוש, נסוב סביב ההפרדה שלהם מנשים ומבעלי חיים. השאלות שמפרידות בין העליונים לנחותים הן: האם הם יכולים לחשוב? האם הם אינדיבידואלים? האם הם מסוגלים להתנהג באופן אוטונומי? האם חייהם קדושים? האם יש להם כבוד? האם הם נבראו בצלם אלוהים? אבל השאלה שיש לשאול היא: מדוע בעלי החיים צריכים להיות בדיוק כמו בני אדם כדי שיעזבו אותם לנפשם וכדי שיהיו חופשיים מניצול, משעבוד ומהזוועות שבני האדם גורמים להם? בעלי החיים לא קיימים למען בני האדם יותר מאשר נשים קיימות עבור גברים. מדוע על בעלי החיים להימדד בסטנדרטים אנושיים בשביל שעצם קיומם יילקח בחשבון?
“אנחנו מצדיקים את הפגיעה בבע”ח כהכרח אבל זה לא הכרח […] והמתודולוגיה שלנו נזנחת כאשר המסקנות שהיא מובילה אליהן לא נוחות לנו ולא נעימות לנו”
מהי השורה התחתונה בהיררכית אדם – חיה? אני חושבת שזה נמצא בקו החי-דומם שקרול אדמס ואחרות עוסקות בו: אנחנו אוכלים את בעלי החיים, זה מה שבני האדם רוצים מבעלי החיים וזו הסיבה המרכזית ביותר לפגיעה בהם. אנחנו יוצרים את גופנו באמצעות הגוף שלהם. המצב הדומם שלהם הופך להיות המצב החי שלנו. אנחנו מצדיקים את זה כהכרח אבל זה לא הכרח. אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים, כי אנחנו נהנים מזה, ובגלל שאנחנו יכולים. אנחנו אומרים שהם אוכלים אחד את השני גם, מה שנכון, אבל אין זה מזכה או מטהר אותנו, אלא זה רק הופך אותנו לחיות במקום לבני אדם, והמתודולוגיה שלנו נזנחת כאשר המסקנות שהיא מובילה אליהן לא נוחות לנו ולא נעימות לנו.
השורה התחתונה נמצאת במשקים, במכלאות הבקר, בבתי המטבחיים. אני עדיין לא ראיתי מקום אחד כזה שמנוהל על ידי בעל חיים. בעלי החיים נמצאים בעימות עם ההגמוניה האנושית, והם מצביעים בכך ברגליים – הם בורחים כשהם יכולים, הם נושכים בחזרה וצורחים. מה בעלי החיים רוצים מאיתנו פרט לכך שפשוט נניח להם לנפשם? ומה דרוש מאיתנו כדי ללמוד את התשובה לשאלה הזו? אבל במקום לשאול את השאלה הזו, אנחנו נוטים לשאול מה בני האדם רוצים מבעלי החיים. אם בעלי החיים היו יכולים לדבר בעד עצמם מה זה היה עושה לדיון ?
מקור:
MacKinnon, Catherine. 2007. Of mice and men: A fragment on animal rights. In The feminist care tradition in animal ethics, ed. Josephine Donovan and Carol J. Adams. New York: Columbia University Press
הערות שוליים:- אורית קמיר, בבואה מכוערת ואכזרית, אתר הארץ, 6 בנובמבר 2005
