ניסויים בבני אדם – סקירה היסטורית

“חיי אדם הם כלום לעומת עובדה מדעית חדשה” – כך נכתב בשנת 1895 בעיתון אוניברסיטת ויומינג¹.

בני אדם רבים הוקרבו על מזבח המדע, רובם ככולם מאוכלוסיות פגיעות ומוחלשות בחברה שנתפסו כחשובות פחות ביחס לקבוצה הדומיננטית. תינוקות, ילדים, נשים, שחורים, נכים, בעלי לקויות שכליות ונפשיות, עניים, יהודים, קשישים, צוענים, חיילים, מהגרים, שבויים ואסירים – כולם שימשו כסובייקט לגיטימי לעריכת ניסויים ללא ידיעתם וללא הסכמתם, כאשר הטיעון השכיח ביותר להצדקת הניסויים בהם היה הטיעון התועלתני: “יש להקריב מעט כדי להציל הרבה”. טיעון זה, עלה לרוב על ידי אלו שלא נמצאו בצד החלש והפגיע, ולכן עננת איום הניסויים לא ריחפה מעליהם.

במאה ה-18, פרקטיקת הדבקה מכוונת של ילדים בריאים במחלות למטרות ניסויים לא הייתה דבר חריג במיוחד. המחקר המדעי עשה שימוש בילדים על מנת לפתח חיסונים, להבין את הפזיולוגיה האנושית ולפתח תרופות חדשות. בשנת 1940, נכתבו במגזין הבריאות המדעי Hygeia דברי הוקרה לילדים שעברו ניסויים, על כך שתרמו רבות להתפתחות הידע המדעי. ילדים אלו כונו במאמר “גיבורי רפואה קטנים”. בין אותם ה”גיבורים” נמנה ג’יימס פיפס, שהרופא הבריטי, אדוארד ג’נר, ערך עליו ניסוי. במאי 1796, בחר ג’אנר בפיפס, ילד בריא בן שמונה ממשפחה ענייה, להיות סובייקט הניסוי שלו. מטרתו הייתה לבדוק אם מחלת אבעבועות הפרות יכולה לשמש כחיסון למחלת האבעבועות השחורות. הוא הושיב את הילד על כסא, חתך את זרועו במספר מוקדים, ולתוך הפצעים הפתוחים החדיר נגעים של מחלת אבעבועות הפרות. לאחר ששה שבועות, החדיר ג’נר לפצעיו של פיפס נגעים של אבעבועות שחורות, אך פיפס לא פיתח אבעבועות שחורות, וג’אנר סבר כי הנגעים של מחלת אבעבועות הפרות היוו למעשה חיסון מוצלח נגד האבעבועות השחורות. מספר שנים לפני כן, בשנת 1790, החדיר ג’נר לגופו של התינוק שלו ולגוף של מטפלת התינוק חומר נגוע באבעבועות מחזיר².

בתחילת המאה ה-19, אבעבועות שחורות הייתה מחלה מעוררת אימה, ורופאים השתמשו בגופם של ילדים ככלי קיבול למחלת אבעבועות הפרות ששימשה כחיסון לחולים באבעבועות שחורות. בזמנו היה קושי לשמור את החיסון במקום אחר, ולכן ילדים הודבקו במכוון והיו לחיסונים מהלכים עבור המבוגרים. בשנת 1803, הממשלה הספרדית ארגנה משלחת לאמריקה. המשלחת יצאה לאמריקה באנייה, לא לפני שרופא המלך אירגן 22 ילדים יתומים בריאים שיעלו על האנייה, ועליה הם הודבקו באבעבועות הפרות כדי לשמש ככלי קיבול לחיסון זה במידה והספרדים הקולוניאליסטים יחלו בזמן המסע באבעבועות שחורות².

גם הרופא האמריקאי, בנג’מין ווטרהאוס, ביצע ניסויים דומים לאלו שערך ג’נר, כולל ניסוי ראווה פומבי על ילדים בבוסטון², במסגרתו הדביק 22 ילדים באבעבועות שחורות. הילדים שהיו מחוסנים – שרדו את המחלה, הילדים שלא חוסנו – לא שרדו³.

בשנת 1885, ג’וזף מייסטר היה בן 9 כאשר הפך לאדם הראשון שקיבל חיסון מוצלח נגד כלבת ע”י לואי פסטר, אך על כל הצלחה כמו חיסון הכלבת, היו הרבה ניסויים שהוכיחו ההפך – חוסר יעילות במקרה הטוב, ופגיעה במקרה הרע. חיידקים מסוכנים הוזרקו לאנשים בריאים על מנת לבדוק אם תתפתח אצלם מחלה, והדבר גרם לסבל ואף למוות². בשנת 1900, נעשה ניסיון להסדיר ניסויים בבני אדם במחוז קולומביה. הסנטור ג’ייקוב גלינגר הציע לכפות בחוק על המדענים לחשוף מראש את כוונת המחקר ונהליו, ולהוציא אל מחוץ לחוק ניסויים בהם לא ניתן לקבל הסכמה מדעת, כמו למשל ניסויים הנערכים על תינוקות, ילדים ולוקים בשכלם, אך הצעת חוק זו נדחתה².

בזמן שמגזין הבריאות המדעי Hygeia חגג והכיר תודה לאותם “גיבורי רפואה קטנים”, ניסויים בילדים כבר היו תחת מתקפה. המתנגדים הגדולים ביותר נגד ניסויים בילדים היו הפעילים להגנת בעלי החיים שנאבקו באירופה ובאמריקה נגד ניסויים בבעלי חיים כבר מהמאה ה-19. פעילים להגנת בעלי חיים ופעילים להגנת הילד היו קשורים זה בזה. למעשה, הארגון הראשון בעולם למניעת התאכזרות כלפי ילדים נוסד על ידי פעילים להגנת בע”ח, ובערים רבות באמריקה, ארגונים להגנת בע”ח ולהגנת הילד היו מאוחדים ופעלו תחת קורת גג אחת². רוב הפעילים התנגדו לניסויים בבעלי חיים בטענה שהם מושחתים מוסרית. הם התנגדו להקרבת בעלי חיים לטובת הידע האנושי והזהירו את הציבור שגרימת כאב לבעלי החיים משחיתה את נפשם של הרופאים – דבר שיפגע ברגישותם גם לסבל של בני אדם. הפעילים חששו שהדרך מניסויים בבעלי חיים לניסויים בבני אדם קצרה, ואכן בסוף המאה ה-19, ידיעות בדבר ניסויים בבני אדם התפרסמו בעיתונות (לא כביקורת אלא כאינפורמציה מדעית המוגשת כשירות לקורא, לעיתים על ידי החוקר שביצע את אותם ניסויים). משחששם של הפעילים להגנת בעלי החיים אומת, הם החלו בפעילות גם נגד ניסויים בבני אדם¹.

בשנת 1913, פרסמה התנועה להגנת בעלי חיים במסגרת הקמפיין ‘דלתות פתוחות’ את האיור “רק צעד אחד מפריד”. באיור נראה מדען שמבצע ניסויים על בעלי חיים, אך זומם לבצע ניסויים גם בבני אדם חסרי ישע ששוכבים בבתי חולים לעניים.

במשך עשרות שנים, מחו פעילים להגנת בעלי חיים נגד ניסויים בילדים יתומים שמטרתם הייתה למצוא חיסונים לעגבת, לשחפת, לדיפטריה ולמחלות זיהומיות אחרות. הפעילים תקפו בחריפות ניסויים שנערכו בשנת 1925 על ידי המדען היינס רוברטס (M. Hines Roberts) שדקר 423 תינוקות אפרו-אמריקאים בעמוד השדרה. היינס דיווח כיצד ניקב את עמוד השדרה של התינוקות ולקח דגימות נוזל מכל אחד².

בשנת 1910, נשיאת הארגון נגד ניסויים בבעלי חיים בניו יורק, דיאנה בלייס (Diana Belais), תקפה את הניסויים שנערכו על ילדים יתומים בפילידלפיה במסגרת מחקר שחפת. היא תיארה את הניסויים ואת ההשפעות שלהם על הילדים, וציטטה רופאים שדיווחו על הפציעות של אותם ילדים כתוצאה מהניסויים: חלק מהילדים לקו בעיוורון זמני עקב החדרה של חומר נגוע בשחפת לתוך עיניהם².

בלייס יצאה נחרצות נגד המושגים המקצועיים הקרים של הרופאים שכינו את הילדים “experimental material” (חומר גלם לניסויים), ופעילים אחרים להגנת בעלי חיים יצאו נגד רופאים שכינו את הילדים והתינוקות “מתנדבים”². הרופאים והמדענים מצידם, טענו כי אותם הפעילים שיוצאים נגד ניסויים בבעלי חיים, בתינוקות ובילדים הם חולי נפש שלוקים במחלת הפסיכוזופיליה המתבטאת ברגשנות יתר, חוסר רציונליות ובדאגה לבעלי חיים. לאורך השנים נעשו נסיונות שונים למנוע ניסויים בבני אדם, אך הצעות חוק רבות נדחו בעיקר בגלל הלחץ אותו הפעילו המדענים שטענו כי חוקים אלו אינם הכרחיים וכי אם יעברו, הם יפגעו בהתקדמות המדעית ובמחקר הרפואי⁴.

בשנת 1896, רופא הילדים ומרצה בבית הספר לרפואה של הרווארד, ארתור וונטוורת’ (Arthur H. Wentworth), ערך ניסויים בתינוקות בני 4 עד 20 חודשים מבית החולים בבוסטון. במסגרת הניסוי, הוא ביצע בהם ניקור מותני (דגם נוזל מחוט השדרה) וחלקם מתו כתוצאה מהניסוי. ביוני 1897, פורסם מאמר בכתב העת הרפואי של בית החולים ג’ון הופקינס המתאר תוצאות ניסוי רעילות בבלוטת התריס שערך המדען הנרי ברקלי (Henry J. Berkley) על שמונה חוסים הלוקים בנפשם, אותם הוא לקח ממוסד לחולי נפש בבולטימור. במאמר תאר ד”ר ברקלי את הסבל שהם חוו כתוצאה מהניסוי: שני גברים השתוללו מכאב ואחד מהם מת בטרם הניסוי הסתיים⁵.

פעילים להגנת בעלי החיים תקפו את אותם המדענים, וגם את מרכז רוקפלר למחקר רפואי בניו יורק שבו נערכו ניסויים על ידי המדען הידיו נוגוצ’י. בשנת 1911, נוגוצ’י פרסם בעיתונות תוצאות של סדרת ניסויים אותם ערך על ארנבים ועל בני אדם, במסגרתם הוא הדביק אותם במחלת המין עגבת. במחקרו עשה שימוש ב-400 בני אדם בגילאי שנתיים עד 18 אותם קיבל מבתי יתומים ומבתי חולים¹.

השימוש שלו בילדים יתומים ובחולים לא חמק מהביקורת של הפעילים להגנת בעלי חיים, ובשנת 1912 האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים חילקה לציבור עלונים בהם נשאלה השאלה: “האם אנשים חסרי ישע שנמצאים בבתי חולים ובמוסדות צריכים להיות סובייקטים לניסויים מבלי שיתחשבו בגילם או בהסכמתם?”. חברי האגודה עמדו ברחובות ועודדו את העוברים והשבים לחפש את החיות האבודות שלהם במרכז רוקפלר. בנוסף, הם הפצירו בעובדי המשק של המרכז לחשוף את הזוועות שמתרחשות בו – הן על בעלי חיים והן על בני אדם. מנהל המרכז, ג’רום גרין (Jerome D. Greene), יצא להגנתו של נוגוצ’י וטען כי ניסויים אלו לא היו מסוכנים וכי הייתה בהם תועלת¹.

ד”ר אלברט לפינגוול, שדרש אסדרה על ניסויים מפאת האכזריות שלהם, דחה את הטיעון התועלתני של גרין, שחזר על עצמו פעמים רבות על מנת להצדיק ניסויים בבני אדם. בשנת 1912, הוגשה תלונה רשמית נגד נוגוצ’י בגין תקיפת ילדים. הטענה הייתה שהזרקת חיידק עגבת לאנשים בריאים ללא הסכמתם, או במקרה של ילדים – ללא הסכמת האפוטרופוס שלהם – היא לא חוקית. התובע המחוזי שטיפל בתלונה, סרב להעמיד לדין את נוגוצ’י מפאת חוסר בסיס חוקי לתביעה¹.

הפעילים להגנת בעלי חיים כיוונו את הביקורת שלהם גם כלפי הרופאים שניהלו מחלקות בבתי חולים ונידבו את המאושפזים שלהם לטובת ניסויים (אחד הרופאים שנידב הרבה חולים היה ד”ר מרטין כהן משום שהתעניין במחקר). הרופאים מצידם טענו כי מדובר במחווה של אדיבות כלפי המדענים, אך במגזין ‘לייף’ התפרסמה כתבה שתמכה בפעילים להגנת בעלי חיים: “אדיבות זה לא. אין לקבל העברה של 146 מטופלים למדענים למטרות ניסויים כמחווה של אדיבות. אם המדענים היו שואלים את אותם החולים האם הם מסכימים שיוזרק להם חומר שקשור למחלה נוראית – תשובתם וודאי הייתה שלילית. הרופאים היו אדיבים מספיק כדי לנדב 146 חולים, אבל לא מספיק אדיבים כדי לנדב את עצמם לניסויים האלו”. העובדה שמדענים רבים הכירו תודה לרופאים שסיפקו להם חולים לניסויים, במיוחד ילדים, היממה את הפעילים להגנת בעלי חיים. כאשר הנושא זכה לתהודה בניו יורק, הורים מודאגים פנו לאגודה נגד ניסויים בבעלי חיים על מנת לקבל מידע על המתרחש בבתי החולים בהם מאושפזים ילדיהם, וחלק מההורים הגישו תביעה נגד בתי החולים שהדביקו את ילדיהם במחלות מין¹.

בשנת 1921, פרסם הסופר קונרד ברקוביץ‘, מאמר ביקורת נגד שני רופאי ילדים אמריקאים, ד”ר אלפרד פאביאן הס (Alfred Fabian Hess) ועוזרו מילדרד פיש (Mildred Fish), שערכו במשך שנתיים וחצי ניסויים בכ-150 ילדים יתומים בבית היתומים העברי של ניו יורק. במסגרת הניסוי, הרופאים חקרו את הגורמים התזונתיים לרככת ולצפדינה. ברקוביץ’ ציטט בביקורת שלו משפטים מהמאמרים שהס ופיש פרסמו המתארים איך הם מנעו מילדים יתומים מיץ תפוזים מהתזונה שלהם עד אשר פיתחו נפיחויות ושטפי דם הקשורים לצפדינה. לאחר נסיונות לרפא את היתומים שחלו, הרופאים שוב מנעו מהם מזונות שונים שגרמו להם למחלות. בניסוי נוסף, כפו הרופאים על היתומים משטר תזונה שגרם להם לרככת².

ברקוביץ’ הסכים עם הטענה שניסויים אלו מועילים למדע, ושמדענים אלו מקצועיים, אך התעקש על כך ששום התקדמות מדעית וידע מדעי לא יכולים להצדיק את השימוש בילדים כסובייקטים לניסויים שכוללים כאב – גם אם הוא זמני. על הטיעון התועלתני אמר: “שום מסירות למדע, ושום מחשבה על טובת הכלל לא יכולות להצדיק, ולו לרגע אחד, ניסויים על תינוקות חסרי ישע ועל ילדים שננטשו באופן מעורר רחמים, אשר נמצאים בקהילה למשמורת. הסכמה מרצון של בני אדם מבוגרים היא תנאי בל יעבור לניסויים מדעיים”².

אחד הדברים שהפריעו לברקוביץ’ היה העובדה שדוחות המדענים ותוצאות המחקרים התפרסמו בחופשיות בספרות המדעית, במגזינים רפואיים ובעיתונות בלי שום ביקורת על המתודה המדעית ששימשה להשגת המידע. עורכי המגזין הרפואי American Medicine הגיבו לאישומים אלו בטענה כי המחקרים הללו חשובים מאוד ונערכו כהלכה על היתומים. היתומים, לטענת העורכים, שוכנים בבית יתומים שדואג להם, הם חיים על חשבונם של אחרים, והניסויים שנערכים עליהם הם ההזדמנות של אותם היתומים להחזיר טובה לקהילה על הדאגה הגדולה שהיא מפגינה כלפיהם².

ניסויים נערכו גם בנשים עניות במאה ה-19 במחלקות צדקה של בתי החולים. בעוד נשים מהמעמד הבינוני – גבוה זכו לטיפול הולם בבתי החולים, נשים עניות היו חסרות הגנה וחסרות ישע לחלוטין, ופעמים רבות הצוות הרפואי השתמש בהן כסובייקטים למחקר תוך עינויים קשים. גינקולוגים נהגו לרתק נשים לשולחן הניסויים ולערוך עליהן שלל ניתוחים באיברי המין ללא הרדמה, כולל הסרת דגדגן באמצעות ברזל מלובן. הפרקטיקה הזו הייתה מקובלת מאוד ונתפסה כסוג של תשלום של אותה אישה ענייה עבור הטיפול שבית החולים מעניק לה. הרופאים טענו כי נשים אלו היו בוודאי מתות ברחוב, אך הגיעו לבית החולים, זכו למיטה חמה ולמזון, ולכן מחובתן להחזיר תרומה לחברה באמצעות ניסויים שיערכו בהן הרופאים והסטודנטים לרפואה שבמחלקה, עבור טובת הכלל⁶.

בשנת 1847, הרופאה האמריקאית הראשונה, אליזבת בלקוול, תיעדה ביומנה ניסוי שנערך על אישה ענייה על ידי הרופא ג’יימס וובסטר (James Webster) בבית חולים בניו יורק: אישה נקשרה לשולחן ניסויים שהרים את האגן שלה, בעוד רגליה מוחזקות בארכוף כלפי מטה, וסטודנטים לגינקולוגיה חקרו את איבר מינה. למרות שהיה מדובר בהליך סטנדרטי – בלקוול הייתה מזועזעת ממה שעשו לאותה האישה. בתום הניסוי הרופא כתב: “מסכנה האישה, היא חוותה חשיפה נוראית, נראה שהיא הרגישה את הכל והתענתה למרות שהיא ענייה וטיפשה”⁶.

הסופר הנודע, ויליאם סומרסט מוהם (שהיה בתחילת הקריירה שלו רופא), “טיפל” בנשים עניות ממעמד הפועלים, והגן על הפרקטיקות בהן נהג באמצעות הטענה שנשים אלו לא חשות כאב כמו נשים “רגילות”. במחברתו הוא כתב: “אם האישה מראה פחות רגש בזמן כאב, אין הדבר אומר שהיא מצליחה לסבול את הכאב טוב יותר, אלא שהיא חשה פחות את הכאב”. בנוסף טען שיש לאותן נשים עניות קול חייתי צורם – גם טענה זו שימשה אותו כהגנה (משום שהן דומות לחיות)⁶.

ד”ר ג’יימס מריון סימס, שנחשב לאבי הגינקולוגיה המודרנית, ערך ניסויים אכזריים בנשים שחורות. ניסויים אלו נערכו בתקופת העבדות באמריקה בה נשים שחורות נחשבו לרכוש של האדם הלבן לכל דבר ועניין. סימס ביצע בנשים אלו ניסויים שונים על מנת למצוא פתרונות עבור סיבוכים ומחלות וגינליות שהתפתחו אצל נשים לבנות ממעמד הביניים. ניסויים אלו נערכו ללא הרדמה או משככי כאבים, כאשר הוא חתך בבשרן, חתך את איבר המין ואת הרחם שלהן ללא שום התחשבות באינטרסים שלהן כאינדבידואליות⁶.

בשנת 1941, חוקרי מיקרוביולוגיה מפנסילבניה תארו ניסויים שערכו על 7 ילדים ו-4 קופים במחקר חצבת, אך טענו שקיבלו את הסכמת הורי הילדים. בשנת 1966, החוקר זוכה פרס נובל לרפואה, פייטון רוס, שכבר היה רגיל להתמודד עם אותם “פאנטים מופרעים” שמפריעים לו ולקולוגת שלו לבצע ניסויים במי שיחפצו, ידע כי אותם “סהרוריים” קוראים את המגזין שלו ומחפשים במה להאשים אותו, ומשום כך – הוא דחה פרסום בדבר ניסוי שנערך על “מתנדבת” בת שנה שהודבקה בהרפס סימפלקס, אך מאמר זה פורסם לבסוף במגזין רפואי אחר².

בשנת 1931, משרד הבריאות הגרמני הוציא תקנות מפורטות לגבי ניסויים בבני אדם לאחר ש-76 ילדים מתו במסגרת ניסוי בו מדענים הדביקו אותם בשחפת. בשנות החמישים והששים של המאה ה-20, חיסוני פוליו נוסו קודם כל על ילדים במוסדות לילדים חולי נפש, וחיסונים לחצבת נוסו קודם כל על נשים אסירות. במוסד לילדים עם לקות שכלית שנקרא Willowbrook State School, ד”ר שאול קרוגמן, חוקר מחלות זיהומיות, קיווה לגלות חיסון נגד צהבת, ולשם כך ערך ניסויים בילדים ובתינוקות עם נכויות ועם לקות שכלית קשה². משנת 1958 עד שנת 1964, ד”ר קרוגמן הזריק לילדים ולתינוקות וירוס חי של צהבת במסגרת ניסויים שערך עבור הצבא האמריקאי. בנוסף, הוא החדיר צואה, של ילדים שהודבקו בצהבת, למילקשייק אותו שתו ילדים בריאים, וזאת כדי לבחון דרכי הדבקות⁷.

הסכמה על ניסויים אלו נכפתה על הורי הילדים שסבלו מלקות שכלית או מנכות, כתנאי לקבלתם לבית הספר הזה שהיה האופציה היחידה עבורם, וכאשר מוסד זה נסגר, מוסדות אחרים סרבו לקבל את הילדים משום שהם היו נגועים בצהבת⁷. בשנת 1967, פרסם כתב העת הרפואי הנחשב  The New England Journal of Medicine את תוצאות מחקרו של ד”ר קרוגמן ללא שמץ של גינוי, ועורכי כתב העת אף ציינו כי המחקר הוא “תרומה חשובה לידע שלנו על אודות הצהבת, שלא ניתן היה להשיג אותו ללא השימוש שנעשה בתבונה בבני אדם, בניסוי מבוקר בקפידה”. באותה השנה, טען ד”ר קרוגמן כי הניסוי היה אתי משום שבכל מקרה הייתה סבירות גבוהה שהמטופלים ידבקו בצהבת בגלל שיעור הצהבת הגבוה במוסד. גם הוא ואנשי הצוות שהו במוסד, אך לא עלה בדעתו להדביק את עצמו ואת הקולגות שלו בצהבת על בסיס טענה זו. ד”ר קרוגמן מעולם לא היה מודאג ממצבם הבריאותי של “חומרי הגלם” שלו, ואף זכה בפרס לרפואה על תרומתו למדע משום שמחקרו הוביל לפיתוח החיסונים נגד צהבת, חצבת ואדמת⁸.

האמריקאים היו הראשונים לבצע ניסויים בבני אדם בקנה מידה גדול. רוב הניסויים נערכו על אסירים, חיילים ולוקים בשכלם על מנת לנסות למצוא חיסון למחלות זיהומיות שתקפו את החיילים בשדה הקרב. ההצדקה המוסרית לניסויים אלו נשענה על הטענה כי כל האומה צריכה להתגייס למאמץ המלחמתי, וכל אחד חייב לתרום את חלקו. כשם שהחיילים בחזית נשלחים לקרב מתוקף חוק (גם אם בניגוד לרצונם) ועלולים לאבד את חייהם עבור האומה, כך מוצדק לחשוף אזרחים וחיילים שנמצאים בעורף לסיכונים מסויימים לטובת הכלל – גם אם ללא הסכמתם⁹.

בין השנים 1937 – 1945, ערך המיקרוביולוג היפני שירו אישיאי כ-50 ניסויים רפואיים וצבאיים על אלפי בני אדם – נשים, ילדים, תינוקות, עוברים, אסירים יפנים, אזרחים סינים ושבויי ושבויות מלחמה רוסים ואמריקאים. אישיאי כינה את סובייקטים הניסוי שלו ‘בולי עץ’ ונהג בהם בהתאם להגדרה זו. הוא ביתר אותם בעודם בחיים ללא הרדמה על מנת לבחון איך הגוף מגיב לשיטות שונות של הרג ופציעות. בנוסף, הדביק אותם בשלל מחלות, הקפיא אותם, שרף אותם ופוצץ אותם בחומרי נפץ ממרחקים שונים על מנת לבחון את יכולת ההשרדות שלהם ואת אופן הפגיעות. במתקן בו פעל, של יחידה 731, הוא בנה קרמטוריום בו שרף את גופותיהם של קורבנותיו בתום השימוש. לאחר מלחמת העולם השניה, הוא הציע לממשלת ארה”ב להעביר לידיה את הידע המדעי שצבר מהניסויים, וזאת בתמורה להתחייבות מצידה שלא תעמיד אותו לדין על פשעי מלחמה. ארה”ב חתמה איתו על הסכם זה, ולאחר המלחמה, אישיאי הפך מפושע מלחמה לקולגה של המדענים האמריקאים ושימש להם כיועץ בתחום הלוחמה הביולוגית.

במלחמת העולם השניה, רופאים גרמנים ערכו במחנות הריכוז כ-70 ניסויים על 7000 אסירים¹⁰. ניסוי אחד, חקר דרכי מילוט והצלה של טייסים גרמנים. על האסירים במחנה, נבדק כושר ההסתגלות לגובה רב עם לחץ חמצן נמוך. במסגרת הניסוי, 200 אסירים הוכנסו לתאי לחץ אטמוספרי, וכ-80 אסירים נהרגו בניסוי זה⁹. בניסוי אחר, רצו הרופאים לבדוק כמה זמן טייס גרמני שהתרסק בלב ים, יכול לשרוד במים הקרים עד לחילוץ. במסגרת הניסוי, כ-300 אסירים הוכנסו למי קרח והוחזקו בהם במשך שעה וחצי עד לאיבוד הכרה. לאחר מכן, נבדקו עליהם שיטות חימום שונות. 90 אסירים מתו בניסוי – חלקם קפאו למוות עוד במים וחלקם מתו במהלך נסיונות החימום⁹.

בניסוי נוסף, רצו הרופאים לבדוק דרכי ריפוי של זיהומים, ובמסגרתו הדביקו 75 אסירים בזיהומים ונתנו להם תרופות שונות. חמישה אסירים מתו והשאר נותרו נכים. ד”ר יוזף מנגלה ערך ניסויים במסגרתם ניסה למצוא דרך לשכפל את הגזע הארי, ולשם כך הוא הרג 180 תאומים בכדי לבצע בהם בדיקות פתולוגיות. בנוסף, נעשו גם ניסויים במטרה למצוא דרכים לעיקור המוני, במסגרתם, האסירים נחשפו לקרני רנטגן⁹. ניסוי נוסף בחן טיפול בהיפותרמיה ובכוויות קור, במסגרתו 60 אסירים אולצו לעמוד עירומים בלילות בחצר המחנה המושלגת, בקור של 6°C- . הניסוי אמנם הופסק בטרם עת משום שהאסירים צרחו מכאב (דבר אשר הפריע את מנוחתם של תושבי הישובים הסמוכים), אך מטרותיו הושגו, ואף היה בו הישג וחידוש מבחינת הטיפול בנפגעי קור, ומסקנותיו מיושמות עד היום¹⁰. הרופא הנאצי, יואכים מרוגובסקי, הועמד לדין במשפט הרופאים בגרמניה באשמת עריכת ניסויים בבני אדם. כאשר ההיסטוריון הרפואי, ורנר ליברנד, העיד נגדו, פתח עורך הדין של מרוגובסקי בחקירה נגדית ושאל את ליברנד: “האם אתה מודע לכך שיש ניסויים שלא ניתן לערוך על בעלי חיים אלא רק על בני אדם? אתה לא יודע שאי אפשר לבדוק את מחלת המלריה על בעלי חיים? האם לדעתך טיפול בבעיות אלו הכרחי לפיתוח הרפואה ולטובת האנושות?”

במוסד בניו יורק בשנות החמישים, ילדים עם לקות שכלית הודבקו בנגיף דלקת הכבד באמצעות הזרקת סרום מזוהם, או באמצעות טפטוף תמצית צואה של ילדים אחרים שחלו בדלקת הכבד אל תוך האוכל שלהם. מטרת הניסוי הייתה להבין את התנהגות הנגיף ולפתח חיסון⁹. בין השנים 1932 – 1972, נערך ניסוי עגבת על אפרו-אמריקאים עניים. חולים בעגבת גויסו למחקר בדרכי הונאה וכפייה: עלונים שחולקו בשכונות מגוריהם, הזמינו את חולי העגבת לקבל טיפול בחינם. בתקופה זו, הפנצילין כבר היה מוכר כיעיל לטיפול בעגבת, אך טיפול זה נמנע במכוון מאותם חולים על מנת לחקור את אופן התפתחות המחלה בגופם⁹¹¹.

בשנות ה-60, נערך בבית החולים היהודי לחולים כרונים בניו יורק, מחקר על חולי סרטן שמטרתו לבדוק מהי מידת יכולתו של הגוף לדחות תאים סרטניים המוזרקים מתחת לעור. מחקר זה נערך על 22 זקנים, להם הוזרקו תאים סרטניים לגוף ללא הסכמתם. באותן השנים, נערך מחקר סמוי לבירור השפעת גלולות ההריון על גוף האישה. המחקר נערך בארה”ב על נשים מקסיקניות ללא ידיעתן. כל הנשים ביקשו לצרוך גלולות על מנת למנוע הריון. הן חולקו לשתי קבוצות – בקבוצה אחת, הנשים אכן קיבלו גלולות נגד הריון, ובקבוצה השניה הנשים קיבלו גלולות פלצבו. 10 נשים מתוך קבוצת הפלצבו נכנסו להריון, למרות שלא רצו בכך וחשבו כי הן מוגנות על ידי הגלולה⁹.

האתיקן הרפואי, מוריס הנרי פאפוורת’, אסף מעל 500 מאמרים רפואיים המתבססים על ניסויים לא אתיים בבני אדם¹². פאפוורת’ התבקש על ידי הממסד המדעי לא לפרסם את ממצאיו, אולם הוא סרב, ובשנת 1968 פרסם את ספרו Human Guinea Pigs: Experimentation on Man. בשנות החמישים והששים של המאה העשרים, לסטודנטים בבריטניה ובארה”ב לא הייתה ברירה אלא להשתתף בניסויים לא אתיים בבני אדם אם הם לא רצו להרוס לעצמם את הקריירה. בספרו סקר שלל ניסויים שנעשו על ילדים, על חוסים במוסדות ללוקים בשכלם ובנפשם ועל חולים בבתי חולים ציבוריים. במסגרת אחד הניסויים שתאר, חולים עברו צנתור לב ללא הסכמתם וללא ידיעתם¹³.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, ד”ר גרין, גינקולוג ניו זילנדי, ערך ניסויים בנשים שלקו בסרטן צוואר הרחם. גרין סבר כי בשלבים מוקדמים, סרטן צוואר הרחם לא מתפתח ועל מנת להוכיח זאת – הוא החליט לא לטפל בנשים עם סימנים מוקדמים של המחלה – זאת ללא ידיעתן וללא הסכמתן. התאוריה שלו הייתה שגויה ובמסגרת הניסוי, 27 נשים נפטרו. בשנות השמונים קמה ועדת Cartwright Inquiry שחקרה את האירועים¹¹.

משנות ה-40 ועד שנות ה-70, הממשל האמריקאי ערך ניסויים צבאיים סודיים על בני אדם. בניסוי הפלוטוניום, המדענים האכילו את הילדים בקורנפלקס עם חלב, ולחלב הוסיפו פלוטוניום (חומר רדיואקטיבי). לנשים בהריון הם נתנו פלוטוניום במסווה של ויטמינים. בפרויקט MKULTRA, שמטרתו הייתה למצוא דרכים לשלוט על המוח האנושי, המדענים חישמלו נכים, נשים בהריון, ילדים יתומים ושחורים, הזריקו לגופם סמים וחומרים רדיואקטיבים, בודדו אותם והתעללו בהם מינית. שני הפרויקטים הללו היו חשאים מאוד, ועשרות אנשי הצוות שלקחו בהם חלק שמרו על שתיקה במשך עשרות שנים. למרות החשאיות, היו גורמים שדבר הניסויים נודע להם והם ניסו לעורר בציבור מחאה, אך בחסות הכחשת התקשורת והממשל, הם תוייגו כאנטי-פטריוטים, כבוגדים וכקונספירטורים הזויים. בשנת 1995 הממשל לבסוף נאלץ להודות בניסויים אלו והתנצל באופן רשמי¹⁴.

ניסויים ממשלתיים נוספים נערכו במסגרות שונות, אך ללא הודאה רשמית של הממשל, כמעט כל עיסוק בהם מתויג מיד כקונספירציה. טיפולי הגזזת, בניהולו של ד”ר חיים שיבא, שנערכו בישראל על ילדים מזרחים משנות ה-40 עד שנות ה-60 עשויים להיות דוגמה לכך. לפי עדויות המטופלים, טיפולי הגזזת היו למעשה ניסוי בקרני רנטגן שנערך עליהם ללא הסכמתם, וגרם לשלל מחלות ולאבדות בנפש. לטענתם, מחלת הגזזת הייתה סיפור כיסוי באמצעותו יכול היה הממשל לבודד אלפי ילדים במתקנים ממשלתיים, להרחיקם מהוריהם ולבצע בהם ניסויים.

בשנת 1964, לאחר שהצהרת הלסינקי הראשונה נחתמה (ההצהרה שניסחה את הקוד האתי בניסויים בבני אדם), מדענים אמריקאים הסתייגו ממנה ומן האיסור לבצע ניסויים על אסירים. טענתם הייתה שאסירים הרבה יותר זולים מקופי שימפנזה, ולאחר ההחלטה לאסור ניסויים על אסירים, אמרו המדענים האמריקאים בבדיחות: “אנחנו מקווים שהשימפנזות לא שמעו על זה”².

ניסויים בבני אדם לא נערכו על ידי מפלצות אלא על ידי בני אדם, בשר ודם. לכולם היה דפוס חשיבה דומה לפיו מותר להקריב את מי שאינו חשוב עבור התועלת של מי שכן חשוב. השאלה מי חשוב ומי לא חשוב, תמיד מוכרעת על ידי החזק, לכן אין זה מקרה שלאורך ההיסטוריה הניסויים נערכו על האוכלוסיות הכי מוחלשות בחברה. בוודאי שישנם הבדלים בין הניסויים השונים. חלקם נערכו בקנה מידה קטן, וחלקם נערכו בקנה מידה גדול, חלקם גרמו לפגיעה קלה וחלקם לפגיעה קשה, חלקם היו קצרים וחלקם נמשכו לאורך שנים, אך בבסיס כולם עומדת אותה תפיסת עולם שמצדיקה פגיעה בחלש לטובת החזק מבלי לקחת את האינטרסים הכי בסיסיים של החלש בחשבון. החברה מנציחה את זכרם של רבים מהמדענים שערכו ניסויים אכזריים בבני אדם על ידי הצבת אנדרטאות ופסלים, והדפסת שטרות ובולים. הקורבנות שלהם, מנגד, נשכחו.

אין ספק שניסויים בבני אדם תרמו למדע ולרפואה וכי כולנו מפיקים מהם תועלת, אך האם הדבר מהווה הצדקה להמשך קיומם? האם יעלה על הדעת לאפשר היום למדענים להדביק ילדים יתומים באיידס על מנת למצוא תרופה שתציל מחר אנשים רבים? אנחנו דוחים את קו המחשבה הזה מכל וכל, משום שאנו מכירים בזכויות הבסיסיות של הפרט כמו הזכות לכבוד והזכות לבטחון. אנו חשים חובה להגן על כל חברי האוכלוסיה, וביתר שאת על חסרי הישע.

כשמדובר בבני אדם, ברור לנו שלא ניתן להצדיק ניסויים על בסיס היכולות השכליות והמנטליות שלהם, או על בסיס תרומתם לחברה, אז מדוע כשמדובר בניסויים בבעלי חיים, קריטריונים אלו מוצגים כהצדקות? הרי הטיעונים שמצדיקים ניסויים בבעלי חיים הם בדיוק אותם הטיעונים שהצדיקו לאורך השנים ניסויים בבני אדם:
“אנחנו יותר חשובים מהם”.
“הם נחותים ואנחנו עליונים”.
“לא כואב להם”.
“הם טיפשים ולא רציונלים ואנחנו חכמים”.
“חייבים להקריב אותם כדי שאנחנו ננצל”.
“אין לחייהם ערך”
“אין ברירה”
“הפסקת הניסויים תפגע בהתקדמות המדעית”
“זו הדרך לעזור לחולים”

למעשה, כשם שאין דרך להצדיק ניסויים בבני אדם, אין דרך להצדיק ניסויים בבעלי חיים אלא אם תומכים בטיעונים תועלתניים או בטיעוני העדפה עצמית, שמטבעם אדישים למושג הזכויות או לאינטרסים של החלש.

הערות שוליים:

1. Lederer, Susan Eyrich. “Hideyo Noguchi’s luetin experiment and the antivivisectionists.” Isis 76.1 (1985): 31-48.
2. Lederer, Susan E. “Children as Guinea pigs: Historical perspectives.” Accountability in Research: Policies and Quality Assurance 10.1 (2003): 1-16
3. Benjamin Waterhouse Biography (1754-1846), Internet FAQ Archives
4. במאה הקודמת, דאגה לבעלי חיים אובחנה כמחלת נפש נשית בשם פסיכוזופיליה, נילס בגמלאות, מרץ 2014
5. Cambridge Tribune, Volume XXII, Number 37, 11 November 1899
6. ניסויים בנשים וניסויים בבע”ח – הקשר האקו-פמיניסטי, נילס בגמלאות, מאי 2014
7. Saul Krugman, wikipedia, 2014
8. O’Brien, Gerald V. “People with cognitive disabilities: The argument from marginal cases and social work ethics.” Social Work 48.3 (2003): 331-337.
9. שטינברג אברהם, ניסויים רפואיים בבני-אדם, אסיא: מאמרים, תמציות וסקירות בענייני הלכה ורפואה , ה’ (א’): 5-18, 1977
10. “ניסויים רפואיים כפויים בבני אדם”. מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה”ס המרכזי להוראת השואה
11. פיטר סינגר, שחרור בעלי חיים, הוצאת עם אור, עמוד 118
12. Beecher, Henry K. “Ethics and clinical research.” Biomedical ethics and the law. Springer, Boston, MA, 1966. 215-227.
13. Maurice Henry Pappworth, wikipedia, 2014
14. radiation experiments: final report of the President’s Advisory Committee on Human Radiation Experiments, New, York, Oxford University Press, 1996