הזרם המיליטנטי של התנועה הסופרג’יסטית

במשך עשרות שנים, דרשו סופרג’יסטיות את זכות הבחירה כדי שנשים יוכלו לקחת חלק בהחלטות שנוגעות לגורלן, ובמשך עשרות שנים הגברים, ששלטו על כל היבט בחייהן, דחו שוב ושוב דרישה זו. בתחילת המאה העשרים, לאחר כישלונות רבים שדחקו אותן לתחושה שאין להן יותר מה להפסיד, פרשו מספר סופרג’יסטיות מארגון האם המתון והקימו ארגון בעל אופי מיליטנטי.

באנגלית, ישנה הבחנה בין ‘Suffragists‘ (סופרג’יסטית) ל-‘Suffragette‘ (סופרג’ט):
נשות קבוצת ה-Suffragists נאבקו למען זכות בחירה לנשים בדרכי נועם באמצעות כתיבת מכתבים, חתימה על עצומות, תמיכה בנציגים שרצים לבית המחוקקים, שדלנות והליכים פורמאליים. נשות קבוצת ה-Suffragette נואשו ממאמציהן של ה-Suffragists שלא נשאו פרי, ותמכו בדרכים מיליטנטיות להשגת המטרה, כגון שביתות רעב ופעולות ישירות של ניפוץ חלונות, חבלה בקווי טלפון, תיבות דואר ופנסי רחוב, הצתות והפצצות. סיסמתן הייתה: “מעשים ולא דיבורים”.

בין השנים 1913 – 1910 נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להשגת זכות בחירה לנשים באמצעים חוקתיים (Conciliation bills) אך כל הניסיונות האלו כשלו. הארגון הסופרג’יסטי מיליטנטי איגוד הנשים החברתי והפוליטי, שנוסד בשנת 1903 בבריטניה, תפס את הדחייה החוזרת של הצעות חוק אלו כבגידה של הממשלה בנשים, והחליט להגביר את עוצמת המאבק. עד שנת 1911, פעילותו המיליטנטית של האיגוד לא הייתה רציפה, וכוונה כמעט תמיד כלפי הממשל ונציגיו. לאחר 1911, האלימות כוונה גם כלפי גופים מסחריים ומאוחר יותר – כלפי הציבור. הסופרג’יסטיות נטשו את ניפוץ החלונות בצעד פוליטי מחושב ועברו לפעולות נועזות יותר. אמלין פנקהרסט, שייסדה את הארגון, הנהיגה קו מיליטנטי שכלל הצתות והטמנת חומרי נפץ. גישתה הייתה חדשנית – היא סברה שיש להוציא את המאבק לזכות בחירה לנשים מזירת ההתגוששות הצרה בין הפוליטיקאים לסופרג’יסטיות ולהפוך אותו לסוגיה של הציבור כולו.

אנני קני טענה ששנת 1912 הייתה השנה בה החלו פעולות של שריפת בתים. בשנת 1912 נרשמו חמש תקריות חמורות: הותקפו בתיהם של שלושה שרים שהתנגדו לזכות בחירה לנשים, פצצה הושתלה במשרדו של שר הפנים והתאטרון המלכותי בדבלין הוצת לאחר שהצופים עזבו את המקום בתום הצגה. לקראת סוף השנה נעשו מספר ניסיונות הצתה נוספים. פנקהרסט התנגדה לפגיעה בחיי אדם ולכן האיגוד לא לקח אחריות על פעולות ישירות שסיכנו חיי אדם. קריסטבל פנקהרסט, ביתה של אמלין פנקהרסט, הייתה אחראית על הוצאתן לפועל של הפעולות הישירות, אולם היו נשים שפעלו באופן עצמאי ללא תיאום עם הארגון. ביולי 1913, הטמינה אדית רגבי מטען חבלה בבניין הבורסה בליברפול. המטען התפוצץ ב-5 ביולי 1913. אף על פי שפעולה זו לא גרמה לנזק רב, האיגוד לא לקח עליה אחריות.

הפעולות הישירות גרמו לחרדה בציבור. בדו”ח האיגוד מאפריל 1913 נכתב שההשפעה של המאבק על אזרחי המדינה היא בלתי נמנעת משום שזו מלחמה וכמו בכל המלחמות – האזרחים סובלים. יתרה מכך, במלחמה של הנשים לזכות ההצבעה, האזרח לא יכול להתלונן על הסבל שהוא חווה מהמאבק משום שאין אף אחד שיכול לטעון שהוא חף מאחריות או שהוא תמים כשזה נוגע לשאלה של זכות בחירה לנשים.

הזרם המיליטנטי ניסה לייצר מצב בלתי נסבל עבור אנשי הממשל עד שיהיו חייבים לתת לנשים זכות בחירה. ביקורים של פוליטיקאים ואנשי מלוכה, שסירבו להיענות לדרישת זכות הבחירה, לוו תדיר בפעולות ישירות של הצתות ופיצוצים. בתחילת 1913, המלך והמלכה ביקרו בלאנקשייר. ביקורם לווה בתקריות של הטמנת פצצות וכן בהצתה של שני בניינים. גם ביקוריו של ראש הממשלה, הרברט הנרי אסקווית’, לוו בתקריות. בכל אותן השנים, בתים פרטיים, בתי ספר, תחנות רכבת, מועדונים, גלריות ומבנים ציבוריים שונים הוצתו או פוצצו.

בין השנים 1914 – 1909, הממשל ביצע 1300 מאסרים בגין הפרות סדר סופרג’יסטיות (100 אסירים היו גברים). הנשים המשיכו את מחאתן גם בין כותלי הכלא באמצעות שביתות רעב, אולם הממשל הגיב ביד קשה וקבע מדיניות של הזנה בכפייה. ב-10 במרץ 1914, נכנסה הסופרג’יסטית מרי ריצ’רדסון לגלריית אומנות בלונדון והשחיתה עם סכין קצבים את הציור ‘ונוס בחדר הרחצה’ של האמן דייגו ולסקס. ריצ’רדסון נכלאה, וכמו רבות מחברותיה למאבק עברה את עינויי ההזנה בכפייה: “נכנסו חמש סוהרות חסונות […] הן השכיבו אותי על הרצפה. נאבקתי איתן. לחרדתי, ארבע מהן התיישבו על ידיי ורגליי כדי לרתק אותי לרצפה. הרופאים נכנסו, אחד תפס בכתפי, השני הרים משפך, השלישי גהר מעלי והחדיר צינור ארוך לנחיר השמאלי שלי, לאט לאט התעקל הצינור דרך בית הבליעה, הרגשתי שהעיניים שלי יוצאות מחוריהן…אחרי עשרה שבועות של האכלה בכפייה שוחררתי, במצב של כמעט גוויה”.

• 

• 

• 

• 

• 

הסופרג’יסטית אמילי דויסון נכלאה בבית הכלא תשע פעמים והוזנה בכפייה 49 פעמים. ב-4 ביוני 1913, התפרצה אל מסלול מרוץ סוסים (אירוע בו התארחו המלך והמלכה) ונופפה מול סוסו של המלך שדהר לעברה במהירות. היא נדרסה, נחבלה קשות, הובהלה לבית החולים ונפטרה לאחר ארבעה ימים. האירוע נקלט במצלמות הוידאו וזעזע את הציבור. כוונותיה לא ברורות עד היום: ייתכן כי ביקשה להקריב את חייה כאקט מחאתי, וייתכן כי ניסתה להצמיד דגל סופרג’יסטי על סוסו של המלך.

• 

הסופרג’יסטיות העלו את תדירות הפעולות הישירות, ומינואר 1913 הפעולות הללו זכו כמעט תמיד לסיקור בעיתונות. בסך הכל, העיתונות סיקרה כ-500 תקריות. נהוג לחשוב שהנזק מהפעולות הישירות לכלכלה הבריטית בין השנים 1914 – 1913 הגיע בערך לחצי מיליון פאונד, אולם הוא היה הרבה יותר גבוה ונע בין מיליון לשני מיליון פאונד. כך או אחרת, היה מדובר בנזק כלכלי קטן, ובמובן הזה הזרם המיליטנטי לא הצליח להוות איום של ממש.

עד שנות השלושים של המאה העשרים, היה מקובל לחשוב שהגישה המיליטנטית לא הועילה, אולם במחקר מאוחר יותר קיימת גם התייחסות אחרת לזרם המיליטנטי. ההיסטוריונית סנדרה סטנלי הולטן (Sandra Stanley Holton) טוענת שבשנת 1914 הפעולות של הסופרג’יסטיות הפכו נואשות יותר, ובכך לא נתנו מנוח לאנשי השמאל ולליברלים שנאלצו שוב ושוב להתמודד עם סוגיית זכות הבחירה לנשים. פרופ’ ג’ון פרביס טוענת שבשנת 1918 נשים קיבלו את זכות הבחירה משום שהפוליטיקאים חששו שמא הסופרג’יסטיות יחזרו לבצע פעולות ישירות (לאחר רגיעה בזמן מלחמת העולם הראשונה). הכלכלן הרולד לסקי, שטמן בעצמו פצצה בתחנת רכבת עבור המטרה, טען: “המיליטנטיות הכרחית על מנת לקבל את זכות הבחירה”.

היו אלו המיליטנטיות, ובמיוחד המיליטנטיות האלימות שמשכו שוב ושוב את תשומת ליבו של הציבור לסוגיית זכות הבחירה לנשים ולא נתנו לה לרדת מסדר היום הציבורי. בשנת 1918, נשים מעל גיל 30 שעמדו בקריטריונים מסוימים קיבלו את זכות הבחירה בבריטניה. בשנת 1928, כל הנשים בבריטניה שהגיעו לגיל 21 קיבלו את זכות הבחירה. בשנת 1999, מגזים טיים כלל את פנקהרסט ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של המאה ה-20.

“אלו שגורמים למהפכה שלווה להיות בלתי אפשרית יגרמו למהפכה אלימה להיות בלתי נמנעת” – ג`ון פ קנדי.

• 

• 

“אני מעדיפה למרוד מאשר להיות שפחה. אני מעדיפה למות מאשר לחיות כנועה” – אמלין פנקהרסט.

מקורות:

C. J. Bearman, An Examination of Suffragette Violence. The English Historical Review, Vol. 120, No. 486 (Apr., 2005), pp. 365-397. Oxford University Press

Details of more than 1,000 suffragette arrests made available online, The Guardian, 12 October 2015

גליה יהב, למה שיספה הפעילה הסופרג’יסטית את ונוס? הארץ 06.03.2014