מה הקשר בין גזענות לסוגנות?

הסופרת האפרו-אמריקאית אליס ווקר, שזכתה בפוליצר על ספרה 'צבע ארגמן', אמרה: "בעלי החיים בעולם קיימים בשביל עצמם. הם לא נועדו לבני אדם, לא יותר מאשר שחורים נועדו ללבנים ולא יותר מאשר נשים נועדו לגברים". על הקשר בין דיכוי שחורים לדיכוי בעלי חיים - במאמר.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
פרופ' אנג'לה האריס
פרופ’ אנג’לה האריס

אפרו-אמריקאים תופסים את התנועה לזכויות בעלי חיים כ’משהו של לבנים’, כך טוענת הפמיניסטית אנג’לה האריס, פרופ’ למשפטים מאוניברסיטת קליפורניה, במאמרה “?Should People of Color Support Animal Rights”. לטענתה, שחורים אינם מיוצגים כראוי בתנועה לזכויות בע”ח משום שזו כושלת לעיתים קרובות להבין את הקשר ואת הרלוונטיות של גזענות (דיכוי שרירותי על בסיס גזע) לסוגנות (דיכוי שרירותי על בסיס מין ביולוגי). בורות זו מרחיקה מהתנועה שחורים, ומבססת את מעמדה כמעוז נוסף של עליונות לבנה – הן בתיאוריה והן בפרקטיקה.

וגם כאן בישראל, נדמה כי נוצר לתנועה לזכויות בע”ח (מאותן הסיבות) דימוי של תנועה לבנה, אשכנזית ותל אביבית. המשורר המזרחי והטבעוני, רועי חסן, טען טענות ברוח דומה לזו של האריס במאמר שכתב ב-Ynet: “המיצג הזה (כוונתו למיצג זכויות בע”ח שנערך בפארק הירקון ביום העצמאות בשנת 2014) הציף ברשתות החברתיות גל של תגובות גזעניות של טבעונים לא מעטים, תגובות שאיימו להציג את האירוע כמאבק עדתי.  את זה לדעתי היה חובה עלינו לבלום וכמה שיותר מהר. גם כי זה שאת/ה טבעוני/ת אין זה מאפשר לך להתגזען בשום מקרה ואופן, וגם כי זה מסב את הזרקור ממאבק למען בעלי החיים חסרי הישע והופך את המאבק למאבק בין אנשים, משמע כפירה בעיקר”.

האריס טוענת כי למרות ההתעלמות של התנועה לזכויות בע”ח מסוגיה זו, השחורים חייבים לתמוך בזכויות בע”ח מתוך ההבנה העמוקה שישנו קשר בין הדיכויים. לטענתה, לגזענות ולסוגנות יש מקור משותף, היסטוריה משותפת והיגיון משותף, ולכן התנגדות לגזענות צריכה להוביל גם להתנגדות לסוגנות. אין זה פלא, היא מוסיפה, שהתנועה לזכויות בע”ח נשלטת על ידי לבנים, אך שחורים חייבים לתמוך בזכויות בעלי חיים ולהצטרף לתנועה באופן שיאתגר את התנועה עם השיח לצדק גזעי. יש לשחורים הזכות להיות חשדנים לגבי התנועה לזב”ח שמתעלמת לעיתים מבני אדם, אבל זו אינה סיבה להתרחק ממנה, אלא דווקא להכנס לתוכה ולהשפיע על השיח בתוכה.

בשנת 1975, פרסם האתיקן פרופ’ פיטר סינגר את הספר ‘שחרור בעלי החיים’. אין זה מקרי, טוענת האריס, שסינגר בחר להשתמש במושג ‘שחרור’. תנועת שחרור שמה לה למטרה להלחם בדעות קדומות ובאפליה המבוססת על מאפיינים שרירותיים כמו גזע ומין. הדוגמה הקלאסית לכך היא התנועה לשחרור השחורים שדרכי פעולתה והצלחתה גרמו לה להיות מקור השראה לתנועות שחרור אחרות, כמו התנועה לשחרור הקהילה הגאה והתנועה לשחרור האישה – שנדמה היה והיא מסמנת את המאבק האחרון. אנחנו תמיד צריכים להזהר מלדבר על ‘צורת האפליה האחרונה שעוד נותרה’, טוענת האריס, אם יש משהו שלמדנו מתנועות השחרור השונות, הרי שעלינו לדעת כמה קשה להיות מודעים לדעות קדומות שיש לנו על קבוצות אחרות. תנועות לשחרור מבקשות להציג בפנינו את אותן דעות קדומות, ודורשות מאיתנו להרחיב את האופק המוסרי שלנו.

כריכת הספר

בשנת 1988, פרסמה מרג’ורי שפיגל את ספרה ‘The Dreaded Comparison: Human and Animal Slavery’ (ההשוואה מעוררת האימה – עבדות בני אדם ועבדות בעלי חיים). ספר זה עוסק כולו בקשר בין עבדות האדם השחור באמריקה לניצול בעלי החיים. שפיגל טענה בספרה כי “ההקבלות בין שעבוד בעלי החיים לשעבוד בני האדם הן רבות למספור וקיימות ברבדים רבים. אלו נבנו סביב אותם יחסים בסיסיים בין המעמד המדכא למעמד המדוכא, בין האדון לעבד”.

הסופרת הפמיניסטית, אליס ווקר, שזכתה בפרס פוליצר על ספרה ‘צבע הארגמן’ כתבה את ההקדמה לספרה של שפיגל: “השוואה זו, אפילו לאלו שמצליחים להכיר בתקפותה, קשה לעיכול. במיוחד לאלו מאיתנו שהם צאצאים של עבדים, או של בעלי עבדים, או של שניהם. במיוחד כאשר אנחנו גם אחראים ליחס כלפי בעלי חיים כיום. אם אנחנו שותפים כיום לשעבוד בעלי החיים (אוכלים אותם, כולאים אותם בגני חיות וכו’), אזי אנחנו בשלב זה בהיסטוריה בעמדת האדונים. אנחנו אשמים, אך השאלה היא מה אנו עושים עם ההשלכה של תובנה זו. ודווקא ההשוואה הזו בין הכאב של בני האדם המנוצלים לכאב של בעלי החיים המנוצלים, וההכרה שמדובר באותו הכאב, היא זו שמייצרת תקווה. בעלי החיים בעולם קיימים בשביל עצמם. הם לא נועדו לבני האדם, לא יותר מאשר שחורים נועדו ללבנים ולא יותר מאשר נשים נועדו לגברים”.

בתקופת העבדות, ילדים נמכרו בנפרד מאימותיהם, ובעלים נמכרו בנפרד מנשותיהם. החורבן המכוון של מערכות יחסים ומשפחות בתקופת העבדות, עבר רציונליזציה על ידי רוב בעלי העבדים. הטענה הייתה שהשחורים הם ‘רק חיות’ שבמהרה יתגברו על הפרידה מילד אהוב. הגזענים באותה התקופה הכחישו כי רגש האהבה בכלל קיים בעבדים, וטענו כי אינטימיות בין שחורים נובעת מתשוקה חייתית. באותו האופן, טוענת האריס, בני אדם הורסים או מונעים מבעלי החיים קשרים רגשיים. האדם יורה באמהות קופות בטבע כדי לחטוף את בניהן לגני חיות או לניסויים, עגלים בתעשיית החלב נלקחים מאימן זמן קצר לאחר ההמלטה, מיליוני בעלי חיים נמצאים בבידוד במעבדות ניסויים ובתעשיית המזון.

הפרדת ילד מאמו
הפרדת ילד מאמו בתקופת העבדות

כאשר שוטרים בלוס אנג’לס כינו שחורים ‘גורילות בערפל’ – מטרתם הייתה להוציא את האדם השחור מחוץ למעגל האנושיות אל עבר החייתיות, טוענת האריס, וזאת על מנת להפוך אותו ליצור ללא מעמד מוסרי, שגופו הוא בשר בלבד. בתקופת הכיבוש האירופאי את אמריקה, נטען כי הילידים (האינדיאנים) הם טיפה מעל החיות, ולכן ניתן להרוג אותם מבלי להיענש. כך הוצדק טבח האינדיאנים בצפון אמריקה – הם שרצים, והכחדתם תטהר את הארץ החדשה לטובת האדם הלבן.

רג'ינה אוסטין
רג’ינה אוסטין

האריס טוענת שכאשר אדם שחור מתמודד עם דימוי הקוף, יש לו דחף לומר ‘אני לא כזה’, שזו דחייה פוליטית במובן העמוק מאוד שלה, כשם שאישה שואפת להתבדל ולומר ‘אני לא זונה’. ארגונים של הומואים ולסביות מתרחקים מטרנסקסואלים ומלסביות גבריות, וזאת במטרה להציג את עצמם כ’נורמאלים’ שרק רוצים זכויות שוות. זו אותה ההתבדלות שנוקטים בה לעיתים טרנסג’נדרים המהססים ליצור מטרה משותפת עם בעלי נכויות פיזיות, וזו אותה ההתבדלות שנוקטים בה לעיתים בעלי נכויות פיזיות המהססים ליצור מטרה משותפת עם בעלי נכויות נפשיות. התבדלות זו מרכזית למושג ‘פוליטיקה של מכובדות’ (politics of respectability), בו עסקה רגינה אוסטין, המתאר את המאמץ הפוליטי והחברתי של קבוצת מיעוט מסוימת לחצות את הקו ולעבור מהקבוצות המנודות אל עבר הקבוצות החזקות, אבל בדיוק במספר הצעדים שיספיקו לאותה הקבוצה לעבור, ולא צעד אחד יותר. הבעיה בפוליטיקה של המכובדות נעוצה בכך שהיא מעמיקה את הזלזול, הבידוד והסבל של אלו שרחוקים יותר מדלת הכניסה אל עבר הקבוצות החזקות, והם נשארים בגדר ‘לא נורמלים מספיק’ כדי להכנס בה.

– מה אתה משווה אותי לאישה?
– מה את משווה אותי לפרה?
– מה אתה משווה אותי לטרנסקסואל?
– מה את משווה אותי לבוצ’ה?
– מה אתה משווה אותי לפליט?
– מה אתה משווה אותי להומו?
– מה את משווה אותי לנכה?

אני לא הוא. אני נורמלי. מקומי, בניגוד אליו, עם החזקים. אל תשווה אותי אליו שמא תדבק בי הנחיתות שלו, ומעמדי יתערער.

אך למעשה, ההשוואה אינה בין גבר לאישה או אדם לחיה, אלא בין מערכות דיכוי שפועלות באותו האופן על קורבנות שונים. יוצרת הקולנוע והאמנית, נב נאג’י טוענת כי “מערכת הדיכוי שמשעבדת בעלי חיים כיום היא אותה מערכת דיכוי ששעבדה שחורים ונשים מכל הקבוצות. כל הקבוצות המדוכאות בעולם, וכל אופני אכזריות שהופנו כלפיהן נובעים מאותו דפוס מחשבה של דעות קדומות. טבח בעלי חיים, שימוש בהם למטרות בידור, לניסויים, יש כ”כ הרבה דרכים בהן אנחנו מנצלים בעלי חיים, וגרמו לנו להאמין שבעלי החיים נמצאים כאן לשימוש שלנו. […] הרבה אנשים שחורים נעלבים כאשר משווים את הדיכוי שלנו לדיכוי של בעלי החיים, וכך גם נשים, וזאת משום שהם חשים שבעלי החיים נחותים, אבל אין מדובר בהשוואה לבעל חיים, אלא מדובר במערכת של דיכוי, והאופן בו מתייחסים אל מישהו תחת דיכוי – זהו הדבר שיש להשוות אליו. […] אני לא מעוניינת לצרוך טבח, אני לא מעוניינת לצרוך עבדות. אם את\ה אקטיביסט\ית, ואת\ה רוצה להלחם על איזושהי מטרה, אז את\ה חייב\ת לחשוב גם על בעלי החיים, כי את\ה לא תגיע\י לשום מקום עם האקטיביזם שלך, אלא אם תשחרר\י את כולם. את\ה לא יכול\ה לחשוב רק על עצמך, ועל קבוצת הייחוס שלך, ולשכוח מכל האחרים שמדוכאים. כולנו תושבי העולם הזה”.

98
קמפיין של PETA

האריס טוענת כי מה שהופך את ההשוואה בין שחרור האדם השחור, שחרור האינדיאנים ושחרור בע”ח למטרידה היא כנראה עצם קיומה. בשנת 2005, פרסם ארגון זכויות בעלי החיים PETA קמפיין בו היא מציב תמונה של רגל אישה שחורה כבולה בשלשלאות, ולצידה תמונה של רגל פיל\ה כבולה בשלשלאות. לטענתה, האנלוגיה שעורך הארגון נוגעת באותו המקום שבו נוגעת האנלוגיה של הקהילה הגאה שמשווה איסור נישואים חד מיניים לאיסור נישואים בין גזעיים. אנלוגיות אלו מזכירות לנו כי לאמת יש שלושה שלבים: לעג אוניברסלי, מחלוקת עזה, ולבסוף קבלתה כעובדה ללא עוררין, כאשר מעגל הזכויות מרחיב עוד ועוד את מי שמוגדר כ’אנחנו’.

אחת ההתנגדויות להשוואות מעין אלו נשענת על הטענה כי השוואה זו פוגעת בכבוד. טענה זו נשמעת גם מצידם של יהודים ביחס להשוואות לשואה, וגם ביחס להשוואה של איסור נישואים חד מיניים לאיסור נישואים בין-גזעיים. הטענה היא שהשואה למשל לא דומה לשום דבר אחר, ולהשוות כל דבר אחר אליה זה לא להבין מה היה כל כך נורא בשואה. אכן, טוענת האריס, אסונות מוסריים כסחר בעבדים, טבח האינדיאנים באמריקה ושואת היהודים הם ייחודים בדרכם המאוד מסוימת, אך כולם ביחד דורשים מאיתנו שנכיר בחוסר הייחודיות שלהם.

פרופ’ להיסטוריה אנג’לה דייוויס היא חוקרת פמיניסטית, ובין הפעילות הבולטות בתנועה לזכויות האזרח באמריקה. לטענתה, המאבק לשחרור האדם השחור באמריקה השפיע רבות לא רק על מאבקים אחרים לשחרור בני אדם אלא גם על המאבק להצלת הסביבה, לא רק עבור בני האדם אלא גם עבור בעלי החיים. את אורח חייה הטבעוני היא תופסת כחלק מהשקפת עולם מהפכנית: “אני חושבת שסוגיית המזון היא אחד המאבקים הגדולים הבאים. לעיתים אני מאוד מתאכזבת מכך שרבות מאיתנו מחשיבות את עצמנו פעילות רדיקליות, אבל אנחנו לא יודעות איך לשקף את זה במזון שאנחנו מכניסות לגופנו. אני טבעונית, אני חושבת שזה הזמן הנכון לדבר על זה משום שזה חלק מתפיסת עולם מהפכנית – על איך אנחנו יכולים לפתח יחסי חמלה לא רק כלפי בני אדם אחרים, אלא גם כלפי בעלי החיים איתם אנחנו חולקים את העולם הזה, ועל איך יש לאתגר את כל המבנה הקפיטליסטי של ייצור מזון. רוב האנשים לא חושבים על העובדה שהם אוכלים בעלי חיים. כשהם אוכלים סטייק או תרנגולת הם לא חושבים על הסבל העצום שנגרם לבעלי החיים רק בשביל להפוך לאוכל עבור בני האדם”.

אנג’לה דייוויס על שחרור בעלי חיים – 2012

דייוויס מבקשת להצביע על דפוס החשיבה הקפיטליסטי שלנו, שרואה את בעלי החיים כ’מוצר’: “העובדה שאנו יכולות לאכול תרנגולת מבלי לחשוב על התנאים האיומים בהם תרנגולות מיוצרות, היא סימן לסכנת הקפיטליזם: על איך שהשיטה הקפיטליסטית השתלטה את מוחנו. העובדה שאנו לא רואות מעבר ל’מוצר’ עצמו, העובדה שאנו מסרבות להבין את הקשרים שנמצאים בבסיסם של המוצרים בהם אנחנו משתמשות – ואוכל הוא חלק מהם. תצפו בסרט Food Inc ותשאלו את עצמכן איך זה לאכול מזון שנוצר רק למטרות רווח אבל גורם סבל גדול כל כך. יש קשר בין הדרך בה אנחנו מתייחסים לבעלי חיים לבין הדרך בה אנו מתייחסים לבני אדם בתחתית ההיררכיה”.

אנג’לה דייוויס על אכילת בעלי חיים

דקסטר סקוט קינג, בנו של מנהיג התנועה לזכויות האדם, מרטין לותר קינג, עבר לטבעונות בסוף שנות השמונים והחל לפעול למען בעלי חיים כצעד מתבקש ממשנתו של אביו. לדבריו, הטבעונות הובילה אותו לרמה גבוהה יותר של מודעות ורוחניות. בשנת 1995, גם אמו, פעילת זכויות האדם, קורטה סקוט קינג, אימצה אורח חיים טבעוני.

בריז הארפר

ד”ר בריז הארפר היא חוקרת בתחום פוליטיקת מזון וגיאוגרפיית מזון, ועוסקת בקשרים בין גזענות, סקסיזם, סוגנותמעמדנות וצורות נוספות של אפליות שרירותיות. לפני מספר שנים פרסמה את הספר Sistah Vegan העוסק בחוויות, השקפות וזהויות של נשים שחורות טבעוניות. בנוסף, היא מנהלת את הבלוג Sistah Vegan Project.

VegNews Magazine
VegNews Magazine

הארפר מבקרת את הלובן של התנועה לזכויות בע”ח על ידי ניתוח טקסטים חזותיים ומילוליים שמופיעים במגזינים ואתרים של התנועה לזכויות בע”ח. מהניתוח שלה עולה כי הלובן הוא דומיננטי לא רק מבחינה חזותית אלא גם מבחינה ערכית. הדמויות המופיעות כ’פנים של התנועה’ מציגות לא רק את צבע השיער ה’נכון’ וצבע הגוף ה’נכון’, אלא גם את המעמד הנכון, המרחב הנכון שיש להיות בו, המקצועות הנכונים וכן הלאה.

ניתוח נוסף של הארפר עוסק בהקבלות בין גזענות לסוגנות, ובאחת הדוגמאות שלה היא מתייחסת לניסויים האכזריים שביצע ד”ר ג’יימס מריון סימס, מי שנחשב כיום לאבי הגינקולוגיה המודרנית, בנשים שחורות. ניסויים אלו נערכו בתקופת העבדות באמריקה בה נשים שחורות נחשבו לרכוש לכל דבר ועניין. סימס ביצע בנשים את הניסויים על מנת למצוא פתרונות עבור סיבוכים ומחלות וגינליות אצל נשים לבנות ממעמד הביניים, ואלו נערכו ללא משככי כאבים, כאשר הוא חתך בבשרן, חתך את איבר המין ואת הרחם שלהן ללא שום התחשבות באינטרסים שלהן כאינדבידואליות.

ד
ד”ר סימס מצד ימין בעת ניסוי

הארפר טוענת כי “המנטליות שאיפשרה ביצוע ניסויים אכזריים על נשים שחורות, היא אותה המנטליות שמאפשרת להעביר את בעלי החיים גיהנום במשקי המזון ובמעבדות הניסויים. לניסויים בנשים השחורות אין שום תירוץ , והיו מי שהרוויחו מניסויים אלו כמו נשים לבנות ממעמד הביניים ורופאים שהאמינו בכל ליבם שזה בסדר להקריב נשים אלו עבור תועלת הכלל. האם זה לא מוזר שאלו שתמיד אומרים שזה בסדר להקריב את האחר עבור תועלת הכלל, תמיד נמצאים בצד החזק, ולעולם לא יהיו אותו ‘אחר’ שמקריבים אותו?”.

בריז הארפר על הקשר בין ניסויים בבעלי חיים לניסויים בנשים שחורות
גזענות = סוגנות = סקסיזם


דיכויים של חפים מפשע נובעים לרוב מאותו דפוס חשיבה לפי הטיעון הבא:
הנחה 1 – אני עליון, ואתה נחות.
הנחה 2 – אני חשוב, ואתה לא חשוב.
מסקנה – לכן, זכותי לנצל\לשעבד\לדכא\להחפיץ אותך.

ומהבחינה הזאת: גזענות = סוגנות = סקסיזם

לכל מי שיש יכולת לחוש סבל והנאה, פחד וכאב, אהבה וגעגוע, חרדה, בדידות ואימה – יש הזכות לחיים בכבוד ובבטחון, ללא הבדל דת, גזע, מין, נטייה מינית ומין ביולוגי.

d7a4d7a8d7a4d7a7d7981

מקור:

ANGELA P. HARRIS. Should People of Color Support Animal Rights?‘ Journal of Animal Law Vol. V (2009). Michigan State University College of Law

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.