לאורך ההיסטוריה המערבית, נשים שאיימו על הסמכות הפטריאכלית, הוגדרו כעברייניות (מכשפות, סוררות, נשות מדנים) ונענשו על כך. נשים דעתניות, קולניות, כועסות, חוצפניות, רכלניות, מקללות, רעיות ש”מנדנדות” לבעליהן ורעיות דומיננטיות הוגדרו כסוררות מבחינה משפטית וכדי להשתיק אותן, פותחו מכשירי עינויים.
באופן מסורתי, החברה המערבית דגלה בשלטון הגבר על האישה מתוך תפיסה כי זהו הסדר הטבעי של העולם, וכי זהו רצונו של האל. התיאולוג האנגלי, תומאס גטקר, כתב: “הגבר הוא הראש והאישה היא הגוף, וכשם שזה נגד הטבע שהגוף ישלוט בראש, כך זה נגד הטבע כשאישה גוזלת את הסמכות מהגבר ונוטלת אותה לעצמה”. פאולוס השליח, אחת הדמויות החשובות בהתפתחות הנצרות, אמר כי “ראשו של כל גבר הוא ישו, וראשה של כל אישה הוא גבר”. הגברים תפסו עצמם כמי שדואגים לסדר בעולם, ואם הנשים הפרו את אותו הסדר, היה צורך “להעמיד אותן במקום” – כלומר, להחזיר את הסדר החברתי, ולהשיב את האישה למקום המיועד לה.
על פי תיעודים מבתי משפט של עיירות וכפרים גדולים באנגליה, אחת העבירות הקשות הייתה התנהגות בלתי כנועה של האישה לבעלה. אישה כזו הוגדרה כאשת מדון ציבורית שמפרה את שלום הציבור ולכן יש להעניש אותה. הענישה התבצעה באמצעות קשירתה של הסוררת לכסא המחובר למנוף (Ducking stool), והטבלתה במי נהר סמוך, או באמצעות נעילת ראשה לרסן הסוררת (scold’s bridle).
ענישה זו הייתה חלק ממסגרת אידאולוגית באמצעותה החברה הפטריאכלית שימרה וחיזקה את סמכותה. השליטה על חופש הביטוי של נשים הייתה רחבה, והענישה נגד סוררות הייתה לרוב טקסית וציבורית, וכללה ‘תהלוכת בושה’ על מנת להשפיל את האישה וללעוג לאידאולוגיה ההפוכה, אותה היא מייצגת במעשיה.


הטבלת אישה סוררת במי נהר – פרקטיקת עינויים שגבתה קורבנות בנפש

כסא הטבלה

כסא הטבלה – השימוש האחרון בכסא ספציפי זה נעשה בשנת 1809
ברסן הסוררת (נקרא גם רסן אשת מדנים או רסן הרכלנית) נעשה שימוש בין המאה ה-16 למאה ה-19 על מנת להעניש ולהשפיל נשים שאיימו על הסדר החברתי הקיים. המכשיר עשוי ברזל ומעוצב כמסגרת הננעלת סביב הראש. בחלקו התחתון, בולטת לוחית ברזל באורך 3.8 – 7.6 סנטימטרים, לעתים בעלת דוקרנים, שמוכנסת לפיה של הקורבן, לוחצת על הלשון כלפי מטה ומכאיבה בכל ניסיון לדבר. לרסן מחוברת שרשרת ברזל המשמשת כרצועה לקשירת האישה לעמוד או להובלתה ברחבי העיר. נשים שהוגדרו כמכשפות, כסוררות או כנשות מדון ציבוריות אולצו לעטות את רסן הסוררת. פעמים רבות, נעשה השימוש ברסן זה גם על נשים עניות שנאלצו לעבוד ולגור למחייתן בבתי מלאכה, ולעתים רחוקות – גם על גברים. באמריקה, נעשה שימוש במכשיר על מנת להעניש עבדים.
רסן הסוררת רסן הסוררת עם גלגל דוקרנים רסן סוררת בעל דוקרנים
השימוש ברסן הסוררת מתועד במספר מדינות באירופה, במיוחד בסקוטלנד ובאנגליה. באמריקה השימוש בו נגד נשים היה פחות נפוץ. מהתיעוד של אולאודה אקוויאנו (עבד שקנה את חירותו והפך פעיל בתנועה לביטול העבדות) עולה כי השימוש ברסן זה היה נפוץ על מנת להעניש ולהשפיל עבדים שהובאו לוירג’יניה במאה ה-18. ישנם תיעודים לשימוש ברסן הסוררת נגד עבדים גם באזורים בדרום אמריקה ובאיים הקריביים. השימוש המאוחר ביותר נגד עבדים מתוארך לשנת 1858.
השפחה אסקרבה אנסטסיה היא אחת הדמויות המרוסנות הבולטות. על פי המסורת של חסידיה, מדובר בצעירה שנחטפה מאפריקה לברזיל במסגרת סחר העבדים האטלנטי. חוקר אירופאי בשם ז’אק אראגו, ראה אותה בברזיל בשנת 1817 עם מחסום הפה וקולר הברזל וצייר אותה. בשנות חייה, ספגה יחס אכזרי מהבעלים שלה. ככל הנראה מתה מטטנוס בגלל קולר הברזל. אנסטסיה נחשבת לקדושה ברזילאית, אולם עצם קיומה כדמות היסטורית מוטל בספק.
התיעוד הראשון לשימוש ברסן הסוררת מתוארך לשנת 1567 בסקוטלנד. הכנסייה הפרסביטריאנית הטילה את העונש הזה נשים שהוגדרו כסוררות. פעמים רבות, הבעל או השכנים של האישה פנו לרשויות החוק בדרישה להביא את הרסן, והאישה רוסנה ונקשרה לעמוד עד שהבטיחה שתנהג כראוי בעתיד. במקרים מסוימים, הבעל ניגש לכלא העירוני בעצמו, לקח את רסן הסוררת לביתו ונצר באמצעותו של פיה של אשתו.
הענישה ברסן הסוררת הייתה לרוב פומבית על מנת להעצים את מימד ההשפלה ולהרתיע נשים סוררות אחרות. לאחר שהרסן ננעל על ראשה של האישה, בעלה, פקיד או שוטר של היישוב, הוביל אותה ברצועה ב’תהלוכת בושה’ ברחבי העיר, לקולות הבוז והלעג של ההמון. לעתים, נוסף לרסן פעמון על מנת למשוך את תשומת לב הציבור כשאישה סוררת חולפת. רסנים מסוימים עוצבו בצורת חיות (חזיר או חמור) על מנת ללעוג עוד יותר לאישה העוטה אותו. בסיום התהלוכה, האישה לעתים הוכתה. השפלה זו הייתה אמורה לגרום לאישה להתחרט על התנהגותה ה”פורענית”. לוחית הברזל, שהוחדרה בכוח לפה, כללה לעתים דוקרנים שמנעו כל יכולת לאכול או לדבר, משום שכל תנועה קטנה של הפה גרמה לחתכים חמורים בלשון. סוגים מסוימים של הרסן, כללו מחסום פה עם קצה חד כסכין שגרם גם הוא לחתכים בלשון בכל תזוזה של הפה.
בשנת 1860, תאר המדען לואלין ג’וויט את רסן הסוררת: “הרסן הוא מסגרת ברזל שננעלת על הראש ומלפניה הייתה לוחית ששימשה כמחסום פה עם קצה חד כסכין שנכנס לפיה של אישה מסכנה על מנת למנוע ממנה לדבר. אם היא ניסתה לדבר או להזיז את הלשון, היא נחתכה באופן מחריד. עם הכלוב הזה על ראשה, ועם מחסום הפה שלוחץ על לשונה, היצורה המסכנה – שכל חטאה היה להרים את קולה על מנת להגן על זכויותיה נגד בעל אכזר ושיכור, או שדיברה אמת אודות אדם במשרה רמה בעיירה שלה – הובלה ברצועה על ידי כרוז העיר דרך כל הרחובות הראשיים של העיירה למשך שעה או שעתיים, ואז הוחזרה מדממת, מעולפת, מושפלת ופצועה”.
אישה עוטה את רסן הסוררת ועל חולצתה שלט ‘סוררת’ גבר מוליך ברצועה אישה סוררת ב’מצעד הבושה’
קיים תיעוד שנכתב מגוף ראשון על ידי אישה בשם דורותי וו (Dorothy Waugh) שנידונה לעטות את רסן הסוררת בעיר קרלייל שבאנגליה בשנת 1655. דורותי וו הייתה אישה שהקדישה את חייה להפצת המסר הקווייקרי. דיבור בציבור נחשב לפעולה מאוד לא צנועה עבור אישה. וו נאסרה בשל פעולה זו, ועדותה פורסמה שנה לאחר המקרה: “ביום שבת בשנת 1655, הלכתי לשוק בקרלייל כדי לדבר בגנות מרמה ופעולות לא מוסריות אחרות. הקצין של ראש העיר הגיע אלי, משך ממני באלימות את הצלב והכניס אותי לבית הכלא . ראש העיר הגיע ושאל אותי מאיפה באתי. אמרתי לו שבאתי ממצרים (כוונתה הייתה לרמוז שהיא נביאה כמשה רבנו שבאה לגאול את העם). הוא היה כל כך אלים, זעם, לא שאל שאלות נוספות וקרא לאחד מעובדיו להביא את ‘רסן הסוררת’ כפי שהוא קרא לזה, ונעל אותו עלי. הייתי שלוש שעות עם הרסן שהיה כמו כובע מפלדה. הם קרעו את בגדי כדי לשים עלי את הרסן כפי שהם קראו לו. היה לו משקל של אבן מברזל, ושלושה סורגי ברזל כיסו את פניי, וחתיכת ברזל הוחדרה לפי, שהייתה גדולה בצורה בלתי סבירה. הרסן ננעל על פניי, ועמדתי כך עם ידיים כבולות מאחורי גבי עם משקל של ברזל על ראשי, וזיז בפי מנע ממני לדבר, וראש העיר אמר שהוא יעשה מהמקרה שלי דוגמה… שומר בית הכלא דרש תשלום של שני פני מכל מי שהגיע לצפות בי עם הרסן על הפנים. לאחר מכן, הסירו ממני את הרסן ונותרתי בכלא. ראש העיר הגיע שוב, ובהוראתו נעלו על פני את הרסן שוב, והוליכו אותי ברחבי העיר עם הרסן וכינו אותי במילים מתועבות, והקצין הצליף בי”.
בקיימבריג’, ראש העיר, וויליאם פיקרניג, נתקל בשתי מטיפות קוויקריות, מארי פישר ואליזבת ווילסון, ואמר להן שהן צריכות להיות בבית עם הבעלים שלהן. הן ענו לו: “אין לנו בעל זולת ישו, והוא שלח אותנו לכאן”. ראש העיר זעם מתגובה חוצפנית זו, קרא להן ‘זונות’ והורה לשוטר להצליף בהן עד זוב דם.
רסן הסוררת בצורת חיה (חזיר או חמור) רסן הסוררת עם פעמון להגברת מימד ההשפלה
תיעודים נוספים:

- בשנת 1567, באדינבורו, אישה טענה כי גבר מסוים (ככל הנראה רוכל) עשה שימוש במאזניים כוזבות. היא הואשמה בלשון הרע, נידונה לעטות את רסן הסוררת והוצמדה לעמוד עץ במשך שעה.
- בשנת 1633, בעיירה במחוז סארי באנגליה, הוצג בכנסייה רסן הסוררת עם הכיתוב: “צ’סטר מציג לעיירת ואלטון רסן לנשים שעוסקות בדיבורי סרק”. באותה עיירה, גר אדם בשם צ’סטר שהפסיד הון רב אותו עמד לרשת, משום רכילות של אישה, ולכן הציג לעיירה כלי עינויים זה.
- בשנת 1653, אישה בשם אן בידלסון הובלה עם רצועה ורסן הסוררת ברחבי העיר, על ידי שוטר של העיר ניוקאסל: “לשון מברזל נדחפה לפיה, ואילצה את הדם שלה לצאת החוצה, וזהו העונש שהשופט גוזר על נשים סוררות”.
- באלטרינצ’אם, אישה שגרמה צרות לשכניה, נידונה לצעוד עם רסן הסוררת. היא סירבה ללכת איתו, ולכן הוחלט להושיב אותה על מריצה ולגלגל אותה כך ברחובות העיר. המריצה עברה בשוק, ברחובות הראשיים והגיע עד לביתה. העונש הוכתר כיעיל משום שמאז היא אכן שמרה את לשונה.
- בשנת 1799 , גבר עיוור שישב בבית הסוהר והמתין להוצאתו להורג, נידון לעטות את הרסן משום שהיה מאוד קולני בתאו.
- בשנת 1846, אישה מפרנקוול נאלצה לעטות את רסן הסוררת משום שכינתה את שכניה בשמות גנאי. לאחר הענישה, כשנדרשה להתייחס לעונש, היא התייחסה אליו בגאווה במקום בהשפלה כפי שציפו ממנה.
בתקופת המאבק הסופרג’יסטי למען זכות בחירה לנשים (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), השימוש ברסן הסוררת כבר לא היה מקובל, אולם נשים שדרשו זכות בחירה תוייגו חברתית כנשים סוררות, והרצון לסתום להן את הפה ו”להעמיד אותן במקום” עדיין מצא ביטוי בחברה:
קריקטורה אנטי-סופרג’יסטית – שנת 1913 קריקטורה אנטי-סופרג’יסטית קריקטורה אנטי-סופרג’יסטית
התפיסה החברתית לפיה הגבר הוא שומר הסדר שצריך ‘להעמיד את האישה במקום’, ועל האישה לשתוק על מנת לא להפר אותו, ממשיכה איתנו עד היום:
עיצוב חדש לחגורות בטיחות המפחית ב-45% את התאונות פרסומת: “כשצריך לסתום משהו ומיד”
מקורות:
Old-time punishments, by Andrews William, 1890
Scolds; And how They Cured Them in the ‘Good Old Times‘ The Reliquary ,October 1860
Scolding Brides and Bridling Scolds: Taming the Woman’s Unruly Member Author(s): Lynda E. Boose Source: Shakespeare Quarterly, Vol. 42, No. 2 (Summer, 1991), pp. 179-213
The Taming of the Shrew, Ben Fisler, Shakespeare Bulletin, Volume 25, Number 4, Winter 2007, pp. 101-106. The Johns Hopkins University Press.
Elaine Hobby (1999) Winstanley, women and the family, Prose Studies: History, Theory, Criticism, 22:2, 61-72
Victoria Moreno (2010) The Taming of the Shrew: The Hostile Divide in the Feminine Soul, PsychologicalPerspectives: A Quarterly Journal of Jungian Thought, 53:1, 21-42
4 תגובות
איזה בלוג מעלף
פוסט מעניין מאד, נהניתי לקרוא, הפוסטים שלך כרגיל עמוקים ומרתקים.
אם כי יכול להיות שעכשיו לא ארדם בלילה מסיוטים 🙂
תודה רבה! מקווה שהלילה עבר בשלום 🙂
חח כן. עבר לי 🙂 אבל זה באמת מזעזע