במשך 400 שנה, בתקופת העבדות, שחורים נחשבו לרכוש לכל דבר ועניין. הם נחטפו ממולדתם, הופרדו ממשפחותיהם, נמכרו במכירות פומביות לכל המרבה במחיר, נמסרו כמתנות או הועברו בירושה בין בני המשפחה שלהם היו שייכים על פי חוק. כשעבד החליט להסתכן ולברוח אל החופש, הוא למעשה גנב את עצמו מבעליו.
העבד ששילח את עצמו בדואר אל החופש
אחד מסיפורי הבריחה הנועזים ביותר של עבד שגנב את עצמו הוא הסיפור של הנרי בראון. בראון נולד כעבד בשנת 1815, גדל בחווה בווירג’יניה ועבד במפעל לטבק. הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. יום אחד, כששב לביתו, גילה שאשתו (שהייתה בהריון עם ילדם הרביעי) ושלושת ילדיו נמכרו. עולמו חרב עליו והוא החל לרקום במוחו תכנית בריחה. בראון החליט להתחזות לטובין ולשלוח את עצמו בדואר בתוך ארגז אל משרדי התנועה לביטול העבדות בפילדלפיה. לצורך כך, נעזר בראון במכר שחור שלו ובסוחר נעליים לבן, שהסכים, תמורת תשלום, לעזור לו וליידע את חברי התנועה לביטול העבדות בדבר הפעולה הנועזת.
ב-29 במרץ 1849, בראון (34) ששקל 90 קילו, ביקש משני מכריו לארוז אותו בארגז עץ קטן מידות (95 ס”מ גובה, 70 ס”מ עומק, 60 ס”מ רוחב), ולשלוח אותו מריצ’מונד וירג’יניה לפילדלפיה באמצעות דואר מהיר של חברת Adams Express. בראון בחר דווקא בחברת דואר זו משום שהבטיחה ללקוחותיה לא להסתכל בתוכן המכתבים, החבילות והארגזים. הצלחתו של הנרי בראון הייתה תלויה כמעט לחלוטין במדיניות חברת הדואר לדיסקרטיות וליעילות.
בראון, שהיה מצויד במימיה קטנה ובמקדח ליצירת חורי אוויר, נדחס לארגז ללא אור, ללא מזון, כמעט ללא מים, בתנאי צפיפות איומים ובטמפרטורה כמעט בלתי נסבלת. הארגז נשלח תחילה למשרד הדואר המקומי, משם נשלח למחסן, ומשם הושלך בפראות למכונית המטען. אף על פי שעל צידו העליון של הארגז נכתב “צד זה כלפי מעלה, ובזהירות”, הסוורים זרקו לעתים את הארגז כשצידו העליון כלפי מטה, וכך בראון סבל שעות רבות כשראשו כלפי מטה וכל משקל גופו מוחץ אותו.
בשלב מסוים בדרך, אחד הסוורים מיסמר דבר מה לארגז, ובראון חשש שבשרו ימוסמר וכך יתגלה. מהמכונית הועבר לספינת קיטור ושוב הושלך על ראשו ולאחר מכן על הצד. בוושינגטון, הושלך בפראות מקרון הרכבת, נפל על ראשו, התגלגל בשיפוע ונעצר בסופו של דבר. משם הועלה הארגז על מכונית. בשלב זה שמע בראון קולות ביקוע מצווארו והרגיש שצווארו עומד לצאת ממקומו. לפתע הוא שמע את אחד הסוורים אומר: “אין מקום לארגז הזה, צריך להשאירו מאחור”. אז, טען בראון, הוא התפלל לאלוהים ולבסוף הסוורים אכן העלו את הארגז לתחנת המעבר הבאה. בראון שוב נזרק למכונית ובשלוש לפנות בוקר הגיע למחסן בפילדלפיה. בשש בבוקר הגיע הארגז למשרד של התנועה לביטול העבדות. כשפעילי התנועה פתחו את הארגז, הוא קם ממנו ושר את המנון חג ההודיה:
הנרי בראון נכנס אל הארגז כעבד, גמע בתוכו מרחק של 563 ק”מ, ויצא ממנו לאחר 27 שעות מייסרות כאדם חופשי. בריחתו הנועזת של בראון הוצגה כהוכחה לכך שעבדים אכן כמהים לחירותם, אף על פי שמנגד המדע התגייס בניסיון להוכיח אחרת. הרופא סמואל קארטרייט טען כי עבד שמנסה לברוח לוקה במחלת נפש שנקראת דראפטומניה – מחלת נפש זו משבשת את דעתו של העבד (שבאופן טבעי זקוק לאדון ואינו מסוגל להתמודד עם חירות) וגורמת לו לנסות לברוח.
עם פרסום הבריחה, שמו שונה להנרי ‘ארגז’ בראון ושני נרטיבים נכתבו על אודות סיפור חייו. הראשון Narrative of Henry Box Brown נכתב על ידי מתנגד העבדות הלבן, צ’ארלס סטרנס, ופורסם בשנת 1849, השני Narrative of the Life of Henry Box Brown, Written by Himself נכתב על ידי בראון עצמו ופורסם בבמאי 1851. כאדם חופשי, עסק בראון בהסברה בתנועה לביטול העבדות. בשנת 1850, עם כניסת חוק העבד הנמלט שקבע כי יש להשיב עבדים נמלטים לאדונם (גם אם נמלטו למדינות חופשיות), החליט בראון להימלט מארה”ב לאנגליה ושם התפרנס כפרפורמר (הציג את מסעו על במות) וכמהפנט. באנגליה הכיר אישה לבנה והתחתן איתה. בשנת 1875, חזר לארה”ב עם אשתו והופיע כקוסם. שמו הוזכר בעיתונות בפעם האחרונה בשנת 1889. מועד, נסיבות מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. סמואל סמית’, סוחר הנעליים שעזר לבראון לברוח, ניסה שוב להבריח עבדים לפילדלפיה תמורת תשלום אולם נתפס, נעצר ונגזרו עליו 6.5 שנות מאסר.
השפחה שהתחזתה לאדון
מקרה נוסף של עבדים שהחליטו לגנוב את עצמם התרחש בדצמבר 1848. בני הזוג אלן (בת 22) וויליאם (בן 24) קרפט, עבדים מג’ורג’יה, הגו את אחת מתכניות הבריחה הנועזות והיצירתיות ביותר, וסיפור הצלחתה התפרסם ברבים. אמה של אלן הייתה חצי לבנה וחצי שחורה, ואביה של אלן היה האדון הלבן שלה. לאלן, שהייתה למעשה שלושת רבעי לבנה, הייתה חזות בהירה למדי. בגיל 20 אלן נישאה לוויליאם, עבד מג’ורג’יה שחזה בנעוריו במכירה הפומבית של אחותו והוריו (שנמכרו כל אחד מהם בנפרד לאדון אחר). וויליאם ואלן החליטו לברוח למדינות הצפון ברכבת. אלן ניצלה את צבע עורה הבהיר כדי להתחזות לבעל עבדים בעוד בעלה וויליאם התחזה לעבד המתלווה אל אדונו למסע.
באותם הימים, לא היה נהוג שאישה תיסע לבד עם העבדים שלה ולכן אלן הייתה חייבת להתחזות לגבר. היא גזזה את שיערותיה וארגנה לעצמה בגדים שהולמים בעל עבדים – כובע מגבעת, מקטורן ומכנסיים. היא חבשה את ידה הימנית כדי להסתיר את העובדה שאינה יודעת לכתוב במידה ותידרש לכך. אף על פי ששניהם היו אנאלפבתיים, הם הצליחו לאתר את הרכבות ליעדם. באחת הרכבות, ג’נטלמן פנה אל אלן אך זו התחזתה לחרש והצליחה כך לחמוק משיחה שהעמידה אותה בסכנת חשיפה. ויליאם ואלן הצליחו להגיע לפילדלפיה ובשנת 1850, עם כניסתו של חוק העבד הנמלט, ברחו לאנגליה.
גנבי העבדים
עבדים רבים הצליחו לגנוב את עצמם בעזרתם של פעילים בתנועה לביטול העבדות, שכונו בפי החוק והחברה – ‘גנבי עבדים’. הגישה הרשמית כלפי גנבי עבדים בפלורידה למשל הייתה חמורה וחסרת פשרות. ג’יימס מק’נאב, שהורשע בגנבת עבדים, ביקש חנינה אבל המושל מוסלי דחה את בקשת החנינה בטענה כי אין זה עקבי לחון אדם שביצע את “העבירה המתועבת ביותר”. מתנגדי עבדות שנתפסו בניסיונות הברחה, נקנסו בסכומי עתק (עד אלף דולר), הסתכנו בעונש מוות (שהותר על פי חוק), נקשרו בחוצות העיר לעמוד הקלון ועל כף ידם נצרבו בברזל מלובן האותיות S.S – ראשי התיבות של הביטוי המשפיל דאז ‘Slave Stealer’ (בעברית: גנב עבדים). המשפט המפורסם ביותר נגד גנב עבדים בפלורידה היה משפטו של ג’ונתן ווקר, שנתפס בשנת 1844 בניסיון הברחת שבעה עבדים.
ג’ונתן ווקר היה פעיל בתנועה לביטול העבדות מפלורידה. הוא היה עד למראות קשים מאוד במוסד העבדות: במקרה אחד, הוא ראה עבד כורת לעצמו את האגודל והאצבע המורה עם גרזן כדי להפחית לעצמו את מחירו בשוק. במקרה אחר, היה עד למרדף אחרי עבדים נמלטים עם רובים וכלבי צייד. הוא ראה את בעלי העבדים משסים את הכלבים בעבדים, ואת עורם נקרע לחתיכות עד שמתו לאיטם. לאור הזוועות שהיה עד להן, ווקר חש מחויבות להבריח עבדים אל החופש. ביוני 1844 הוא העלה שבעה עבדים על אנייה, אך לאחר 14 ימים בים, האנייה נתפסה, ווקר נשלח למעצר וחודש לאחר מכן החל משפטו. ווקר, שסבל מתשישות רבה, נסחב לבית המשפט על מריצה כבול בשלשלאות. בנובמבר 1844 הוא הורשע בגניבת עבדים. נגזר עליו לשלם קנס בסכום של 300 דולרים, להיקשר לעמוד הקלון, לעבור טיבוע בכף היד ולהיכלא בבית סוהר. ביום הדין, פקידי הרשויות כבלו אותו לעמוד הקלון בו אנשי העיר יכלו לחזות בו מושפל ודואב. חבריו מהתנועה לביטול העבדות שמו על ראשו ממחטה כדי להגן על פניו מפני השמש, אבל ג’ורג’ וויליס, שהיה הבעלים החוקיים של אחד העבדים שווקר ניסה להבריח, הגיח מתוך הקהל, שמט את הממחטה שהונחה על ראשו וזרק על ראשו שתי ביצים רקובות.
בנוסף, נגזר עליו להיצרב בכף ידו עם ברזל מלובן על מנת להטביע על עורו את האותיות S.S – ראשי התיבות של המילים Slave Stealer. המרשל אבנעזר דור קשר את ידו של ווקר, לקח ברזל מלובן ולחץ אותו על כף ידו של ווקר במשך 15-20 שניות. לאחר מכן, הכניס מרשל דור את ווקר לכלא וכינס מסיבת עיתונאים בה הסביר את הנזק הכספי שגרם ווקר לבעלי העבדים. כמעט בכל זמן שהותו בכלא, היה ווקר כבול בשלשלאות. למשך מספר חודשים, רגליו וכפות רגליו התנפחו מאוד. בכלא, ווקר העלה על הכתב את היחס לעבדים אליו היה עד. כשהשתחרר מהכלא, עבר לניו יורק ומת בשנת 1878 בגיל 79.
מרשל דור צורב את כף ידו של ווקר - 1845
מרשל דור
באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19, גניבת עבדים הייתה בראש רשימת התלונות של בעלי העבדים, והפגיעה של פעילים בתנועה לביטול העבדות בבעלי העבדים עלתה בהתמדה. צ’רלס טרנר טורי היה גנב עבדים שהצליח להבריח 400 עבדים, נתפס, נכלא ומת לאחר 6 שנים בכלא משחפת. בשנת 1844, נגזרו על גנב העבדים, קלווין פירבנק, 19 שנות עבודה בכפייה בגין עבירת סיוע והברחת 47 עבדים. וויליאם צ’פלין שכר את שירותיהם של שני ימאים ואת ספינת התובלה שלהם, ותכנן להבריח דרכה 70 עבדים, אולם ספינת קיטור שרדפה אחרי ספינת התובלה הצליחה לתפוס אותה עם ה”שלל הגנוב” בתוכה. הסייענים וצ’פלין הורשעו בהברחת עבדים.
למרות היחס החמור אותו ספגו מתנגדי העבדות הם לא נכנעו. באוקטובר 1835, הזמין ארגון הנשים נגד עבדות בבוסטון את ג’ורג’ תומפסון לנאום בכנס נגד עבדות. תומכי העבדות הפיצו כ-500 עלונים בהם הבטיחו פרס של 100 דולר לאדם הראשון שיכה את תומפסון. תומפסון החליט לבטל את הגענו, ובמקומו הגיע לנאום וויליאם לויד גרסון שדיבר בכנס בפתיחות נגד עבדות. המון זועם התקבץ סביבו במטרה לעשות בו לינץ’, הוא ניסה להימלט על חייו, ברח מהיציאה האחורית של האולם והתחבא בנגרייה סמוכה, אולם ההמון מצא אותו במהרה, כרך חבל סביב צווארו והחל לגרור אותו. בזכות מספר אנשים שהתערבו, הוא נחלץ ברגע האחרון מניסיון הלינץ’. מתנגד העבדות, פיליפ ונדל , היה עד לניסיון לינץ’ זה. ונדל נהג לשבת בכוונה בקרונות הרכבת המיועדים לשחורים על מנת להתריס ולהתמרד נגד העליונות הלבנה. את העבדות הוא תפס כפשע מוסרי כל כך מתועב ולכן טען שיש לבטלה בכל האמצעים ובאופן מיידי (ולא באופן הדרגתי כפי שסברו מתנגדי עבדות אחרים). ונדל טען כי אזרחי אמריקה חייבים להפר את החוק בפומבי כדי למנוע לכידה של עבדים. עם חלוף השנים, יותר ויותר אנשים דבקו בדעתו, אולם תומכי העבדות טענו כי “עבור הדור הנוכחי, הוא המסית הכי מסוכן”. הפעילים בתנועה לביטול העבדות כונו תדיר ‘פנאטים’ וגריסון שאל באחד מנאומיו: “האם אנחנו פנאטים משום שאנחנו זועקים: אל תשדוד! אל תרצח!?”
בשנת 1835, שלחו מתנגדי עבדות מהצפון מכתבים רבים לבעלי עבדים בדרום בהם הזהירו אותם ודרשו מהם לשחרר את העבדים. תומכי העבדות מצידם לא נשארו חייבים ופרצו למשרדי הדואר במדינות הדרום על מנת לשרוף את כל המכתבים שנשלחו מהתנועה לביטול העבדות. כמו כן, מחוקקים ממדינות הדרום הציעו פרסים כספיים עבור לכידה של מנהיגים מהתנועה לביטול העבדות. דרומיים שנחשדו באהדה לתנועה לביטול העבדות הותקפו פיזית, הועמדו למשפט ולעתים חטפו הצלפות או מקלחת זפת. בשנת 1836, בוושינגטון הבירה, המפלגה הוויגית והדמוקרטים התאחדו על מנת להעביר את חוק הגג שמטרתו לאסור כל דיון על עצומות לביטול העבדות בבית הנבחרים.
מתנגד העבדות, אלייז’ה לאבג’וי, עסק בדפוס של חומרי הסברה נגד עבדות ואף הוציא לאור עיתון בנושא. ההמון באלטון אילינוי שוב ושוב איים על חייו, פרץ לביתו והרס את מכונת הדפוס שלו פעם אחר פעם. באחת המתקפות נגדו, בשנת 1837, תומכי העבדות ניסו להצית את ביתו עליו, הוא ירד עם רובה מהקומה השנייה, נתקל במטח יריות ונהרג במקום. בכך הפך למרטיר הראשון של התנועה לביטול העבדות.
בשנת 1859, מתנגד העבדות, ג’ון בראון , ארגן 18 פעילים (בניהם מספר עבדים משוחררים ושלושה מבניו) וניסה להשתלט איתם על מאגר נשק פדרלי בוירג’יניה כדי לחמש בנשק זה את העבדים ולבצע התקוממות. בראון וחבריו לפעולה הנועזת הצליחו להיכנס למחסן הנשק אולם כוחות הביטחון כיתרו אותם והשתלטו עליהם במהרה. בראון נשפט, הורשע ונתלה בדצמבר 1859. ביום הוצאתו להורג כתב בראון על פתק: “אני, ג’ון בראון, סמוך ובטוח עכשיו לגמרי שהפשעים של הארץ הזו לעולם לא יכופרו אלא בדם. עכשיו אני מבין שהשלתי את עצמי כשהאמנתי שניתן לעשות זאת בלי שפיכות דמים רבה”. פיליפ ונדל אמר באחד מנאומיו שלבראון הייתה זכות כפולה לתלות את מושל וירג’יניה מאשר למושל וירג’ניה הייתה הזכות לתלות אותו. עוד טען כי בראון לא הלך אחרי עדר שסותם פיות, שאוסר נשים שמלמדות ילדים לקרוא ושמרביע אנשים למכירה. במקום זאת, בראון התנגד לכל זה כנציג הצדק.
ג'ון בראון
בראון ואנשיו מתבצרים בנשקייה המכותרת באנשי צבא
בראון ואנשיו מתבצרים בנשייקה המכותרת באנשי צבא
בראון ואנשיו מתבצרים בנשייקה המכותרת באנשי צבא
ג'ון בראון בבית המשפט
ג'ון בראון מובל אל חבל התלייה
תלייתו של ג'ון בראון
מקורות:
John Ernest, Outside the Box: Henry Box Brown and the Politics of Antislavery Agency. Arizona Quarterly: A Journal of American Literature, Culture, and Theory, Volume 63, Number 4, Winter 2007, pp. 1-24
Hollis Robbins, Fugitive Mail: The Deliverance of Henry “Box” Brown and Antebellum Postal Politics. American Studies, 50:1/2 (Spring/Summer 2009): 5-25
Suzette A. Spencer (2006) An International Fugitive: Henry Box Brown, Anti-Imperialism, Resistance & Slavery, Social Identities: Journal for the Study of Race, Nation and Culture, 12:2, 227-248
John Ernest, Traumatic Theology in the “Narrative of the Life of Henry Box Brown, Written by Himself“. African American Review, Vol. 41, No. 1 (Spring, 2007), pp. 19-31
George E. Carter, A Review of Slavery, Emancipation and Abolition in South Africa and the United States in the Eighteenth Century. American Studies International Vol. 29, No. 2 (October 1991), pp. 69-76
James Stewart, From Moral Suasion to Political Confrontation. American Abolitionists and the Problem of Resistance, The Gilder Lehrman Center for the Study of Slavery, Resistance, and Abolition, Yale University, February 27, 2007
Julius A. Laack, Captain Jonathan Walker, Abolitionist, The Wisconsin Magazine of History Vol. 32, No. 3 (Mar., 1949), pp. 312-320
Edwin L. Williams Jr. Negro Slavery in Florida. The Florida Historical Quarterly Vol. 28, No. 2 (Oct., 1949), pp. 93-110
W. B. Hesseltine, Some New Aspects of the Pro-Slavery Argument. The Journal of Negro History, Vol. 21, No. 1 (Jan., 1936), pp. 1-14
4 תגובות
תודה – מאלף ומעורר הרהורים מרובים על טבע האדם, על ההסטוריה האנושית ועל הזזמנים בהם אנו חיים
מרתק
מעניין ביותר! תודה רבה 🙂