צמחונות בתנועה הסופרג’יסטית

בשנת 1907, נכתב במגזין האגודה הצמחונית הבריטית: “מעניין לשים לב איך הצמחונות הפכה להיות מקושרת לתנועות פרוגרסיביות. מספר לא מבוטל של מנהיגות בתנועה הסופרג’יסטית הן צמחוניות […] והן אוכלות עכשיו בקביעות ארוחת בוקר במסעדה הצמחונית Eustace Miles”.

הצמחונות התפשטה בתנועה הסופרג’יסטית כולה, ובמיוחד בזרם המיליטנטי. יש לציין שעד שנת 1944, המילה Veganism (בעברית: טבעונות) כלל לא הייתה קיימת בשפה האנגלית, ועד אז טבעונים וטבעוניות כונו צמחונים. משום כך, באין מידע מפורט, קשה לדעת מי מהנשים הייתה טבעונית ומי צמחונית. סופרג’יסטיות בולטות כמו אמיליה בלומר, סוזן ב. אנתוני, אליזבת סטנטון ולוסי סטון היו קשורות לתנועה הצמחונית, ובמפגשיהן נהגו להרים כוסית לכבוד “זכויות הנשים והצמחונות”.

אחד הארגונים הסופרג’יסטים בהם הצמחונות הייתה לא רק בחירה פרטית אלא אתוס של ממש היה “הליגה לשחרור הנשים“. נשיאת הארגון ואחת ממייסדותיו, שארלוט דספרד, הייתה צמחונית אדוקה ופעילה למען בעלי חיים שכיהנה גם כחברת מועצה באגודה הצמחונית הבריטית. במסגרת מאבקה לחופש בחירה לנשים, נאסרה דספרד פעמיים בבית הכלא. היא נמנתה בין העומדות בראש מאבק ‘פרשת הכלב החום‘, ותפסה אותו כקרב בין הפמיניזם למאצ’ואיזם. באותה התקופה אמרה: “צמחונות היא בראש ובראשונה שאלה של נשים. זה מבהיל לחשוב שנשים צריכות לבשל חיות מתות”.

“תנועת הנשים קשורה גם לתנועות גדולות אחרות בעולם. האינסטינקט שהתעורר לשמע קריאותיהם של בעלי החיים אומר ‘אני הקול של חסרי הקול. דרכי בעלי החיים ידברו’. ויש לפעול על ידי החלת רפורמות מזון מצד אחד, ומחאה חזקה נגד השיטות האכזריות בניסויים בבעלי חיים מצד שני. שני נושאים אלה קרובים מאוד לדרישות של נשים” –  שארלוט דספרד.

בשנת 1910, התפרסמה במגזין הליגה לשחרור הנשים (THE VOTEׂ) סדרת תמונות בשם ‘סופרג’יסטיות בבית’ הכללה תמונה של הסופרג’יסטית אגנס לאונרד (Agnes Leonard) מבשלת ארוחת ערב צמחונית ומתחת הופיע הכיתוב ‘מומחית לבישול צמחוני’. בשנת 1912, הפיקה הליגה לשחרור הנשים הרצאה על בישול צמחוני, ולאחר מלחמת העולם הראשונה, פתחה מסעדות צמחוניות ברחבי בריטניה.

באותה העת, פעל ארגון סופרג’יסטי נוסף, איגוד הנשים החברתי והפוליטי, הנשא אופי מיליטנטי (רוב האסירות הסופרג’יסטיות השתייכו לארגון זה). הסופרג’יסטית הצמחונית, מוד יואכים, הייתה פעילה בארגון זה, ובמסגרת פעילותה, נאסרה מספר פעמים ואף הייתה לסופרג’יסטית הראשונה בסקוטלנד ששבתה רעב. בשנת 1908, לאחר מאסרה השני, כתבה: “זו עובדה מוזרה ששורות הסופרג’יסטיות המיליטנטיות גויסו ברובן מהתנועה הצמחונית המתונה, ושהרשויות בכלא אפשרו לנו לאכול מזון צמחוני”.

גם הסופרג’יסטית מרגרט קלייטון (margaret c. clayton) נאסרה בגין האקטיביזם הסופרג’יסטי שלה בין השנים 1907- 1908 וכתבה מהכלא: “ארוחת הערב מוגשת לנו בשתי פחיות. פחית אחת כוללת שני תפוחי אדמה, והפחית השניה כוללת ביצה, כרובית או ירק אחר. רבות מאיתנו כאן הן צמחוניות כל הזמן, והאחרות הפכו לצמחוניות בכלא משום שהבשר כאן מגעיל”.

על התפשטות הצמחונות בתנועה הסופרגיסטית ניתן ללמוד גם מיומניה של אמילי בלת’וויט. אמילי, בעלה וביתם מארי נהגו לארח בביתם את חברות הארגון המיליטנטי, איגוד הנשים החברתי והפוליטי, ולתעד זאת בכתב. באפריל 1910, כתבה בלת’וויט על האורחות שלה, מריון וולאס דאנלופ, שהייתה הסופרג’יסטית הראשונה ששבתה רעב בכלא, ועל פלורנס הייג, סופרג’יסטית שנכלאה מספר פעמים בשל פעילותה: “כמו רבות מהסופרג’יסטיות, הן לעולם לא אוכלות בשר ולא הרבה מזון מן החי בכלל”. במרץ 1911, כתבה על שארלוט מארץ’, סופרג’יסטית חברת איגוד הנשים החברתי והפוליטי שארגנה והפיקה פעולות בגינן נכלאה פעמים רבות בכלא והוזנה בכפייה: “היא החלה במנהג בו אין אוכלים בשר או עוף”. באוקטובר 1911, כתבה בלת’וויט ביומנה על סופרג’יסטית נוספת: “כמו הרבה מאוד סופרג’יסטיות, היא לא אכלה את התרנגולת, אלא אכלה ירקות, לחם, שמנת וכדומה”. בינואר 1914, כתבה על אמא ושתי בנתיה, סופרג’יסטיות מיליטנטיות לבית טולמש: “הכלב שלהן נוהג לברוח, אך הפעם הוא לא ברח. הייתי מצפה שהוא לא ירצה לגור עם צמחוניות”.

• 

• 

• 

• 

צמחוניות נוספות באיגוד הנשים החברתי והפוליטי היו הסופרג’יסטית אדית ריגבי – פעילה מיליטנטית שנאסרה מספר רב של פעמים ואף הוזנה בכפייה, אליזבת פינלייסון גולד (Elizabeth Finlayson Gauld) וג’ין לאמבי (Jean Lambie) שהיו הפעילות ביותר בארגון בסקוטלנד ואף פתחו וניהלו בית יתומים צמחוני, ויקטוריה לידיארד שנאסרה בכלא לאחר שניפצה חלונות בפעולה סופרג’יסטית, וכתבה על הבורות המוחלטת של מנהלי הכלא לגבי התזונה הצמחונית, שהובילה אותם להאביס אותה בכמויות אדירות של שעועית, ליאונורה כהן וגרייס רוי שנאסרו בגין חבלה (כהן, שהייתה צמחונית מגיל 5, אף ארגנה סדנאות בישול צמחוני באגודה הצמחונית בזמן מלחמת העולם הראשונה) וד”ר אליס קר, סופרג’יסטית צמחונית שעברה מהמחנה המתון למחנה המיליטנטי, נאסרה בגין פעולות ישירות והוזנה בכפייה.

• 

• 

• 

אחת הנשים הכריזמטיות באיגוד הנשים החברתי והפוליטי הייתה קונסטנס לייטון. לאחר שעברה לצמחונות כתבה כי כל השנים גרמה לסבל בל יתואר בגלל המזון שאכלה ומרגע המעבר לצמחונות מנהג זה יפסק. הצמחונות שלה הייתה מרכיב מרכזי בזהות שלה, וכל מי שבא איתה במגע – ידע זאת. היא נכלאה מספר פעמים, שבתה רעב ועברה הזנה בכפייה (שפגעה מאוד בבריאותה). כדי לא לזכות בהנחות, היא העדיפה לא להשתמש בייחוס המשפחתי שלה אלא הסוותה עצמה לאישה ממעמד הפועלים. בבית הכלא בשנת 1909 היא ביקשה תחתונים מפלנל ואוכל צמחוני. ארוחת הצהריים כללה דג ועל כך כתבה: “משום הצמחונות שלי, לא אכלתי את הדג”. בבית הכלא וולטון היא הוזנה בכפייה בבשר, ועל כך כתבה: “התנגדתי לכך נחרצות, והתחננתי אליו שלא יאכיל אותי בזה יותר”.

בשנת 1914, הוציאה לאור את ספרה Prisons and Prisoners בו כתבה על הקשר בין צמחונות לפמיניזם. בספר היא תיארה אירוע שהתרחש לנגד עיניה בשנת 1908: בעודה מסתובבת ברחוב, היא נתקלה בקהל שהתאסף סביב כבשה שהצליחה לברוח מבית המטבחיים. לכבשה היה מראה מוזנח, ולייטון חשבה לעצמה איך הייתה יכולה להראות אם הייתה חיה בסביבתה הטבעית בהרים. “נמרצת ועצמאית, עם חרדה ומצוקה גוברות, רצה הכבשה בצורה מגושמת ששעשעה את הקהל שצחק ולעג לה”. לבסוף הכבשה נתפסה ואחד הגברים בעט בפניה. לייטון הפגינה את זעמה והצליחה לגרום לגברים שנכחו במקום לחוש מעט בושה. אירוע זה הזכיר ללייטון את דיכוי הנשים: “אירוע זה חשף בפני את מעמדן של הנשים בעולם. הבנתי איך באופן תדיר נשים נתפסות בבוז כיצורים שנמצאים מחוץ לתחום של כבוד האדם. מודרות ומוגבלות, עומדות ללעג על דברים שאין להן שום שליטה עליהם”.

אף על פי שהצמחונות בלטה יותר בזרם המיליטנטי, היא נכחה כאתוס גם בזרם המתון. המשוררת הצמחונית, אווה גור-בות’, הקימה את השלוחה הסופרג’יסטית בדאבלין של האיחוד הלאומי של הארגונים למען זכות בחירה לנשים וגייסה נשים שעבדו במפעלי כותנה למאבק עבור זכות הצבעה. האחיות נורה ומרגרט אושיי (Nora and Margaret O’Shea), שהיו פעילות מאוד בארגון זה, היו צמחוניות שהקדישו את חייהן לרווחת בעלי חיים ולחזון הצמחוני. עדה ניילד צ’ו הייתה סופרג’יסטית צמחונית ממעמד הפועלים שפעלה רבות גם היא בארגון זה, ובשנת 1913 כשעורכות מגזין הארגון, ה-Common Cause, רצו לפרסם מדור אופנה, צ’ו הציעה לפרסם מדריך שנקרא: “איך להתחמם בחורף מבלי לעטוף את עצמך בעורות של חיות מתות?”. איזבלה פורד הייתה סופרג’יסטית צמחונית אדוקה, שהצביעה על קשר בין דיכוי האישה לדיכוי בעלי חיים, ותיארה את החוויות של בעלי החיים כדי להמחיש את חווית הדיכוי של הנשים.

• 

• 

• 

• 

הקשר בין שחרור האישה לשחרור בעלי החיים בא לידי ביטוי כבר בשנות התשעים של המאה ה-19. בשנת 1892, יצא לאור המגזין הסופרג’יסטי שפטס (Shafts). היה זה מגזין רדיקלי שהתנגד לדיכוי בכל צורותיו והצהיר: “שפטס מקווה להתחיל במסע צלב נמרץ נגד אי צדק, דיכוי ואכזריות שבאים בכל הצורות הרבות שלהם”. מגזין זה קידם מאוד צמחונות והתנגדות לאכזריות כלפי בעלי חיים במשחטות, בניסויים, בצייד ובתעשיית הביגוד. בנוסף, יצא נגד אכזריות כלפי עניים, אסירים, זונות וילדים.

באחת מכתבות המגזין הופיעו תמונות של דוגמניות לבושות במעילי פרווה, והסופרג’יסטית מוד ארנקליף-סנט כתבה: “נשים אלו נראות לי מלאות שנאה – הן מייצגות כך כך הרבה הרג!”. בהזדמנות אחרת כתבה: “נשים מתעטפות בביגוד שמייצג שחיטה מחרידה ולא הכרחית. אני מתחילה להרגיש שהעולם הוא מקום של שנאה. זה נראה כל כך חסר תקווה לעורר אנשים למודעות. מאות בעלי חיים נשחטים רק בשביל לזרוק משהו סביב כתפיה של אישה, אפילו לא כדי לחמם אותה, אלא כדי שתראה יפה!”.

גם הכובעים מקושטי הנוצות שהיו אופנתיים מאוד באותה העת, העסיקו את העיתונות הספרג’יסטית. בפברואר 1909, התפרסמה במגזין Votes for Women כתבה לקראת תערוכת נשים, בה נשים התבקשו לנתק עצמן מ”הכובעים הרצחניים הללו”, וש”כובעים אלו שממולאים בציפורים ובניצים מתים יבלטו בהעדרם מהאירוע”.

הפסלת הסופרג’יסטית, אליס מורגן רייט, נשלחה לכלא בשנת 1911 באשמת ניפוץ חלון במסגרת המאבק למען זכות בחירה לנשים. כששהתה בפריז, החלה להבין את הקשר הפוליטי בין המאבק לשחרור האישה לבין המאבק לשחרור בעלי החיים, וכתבה לידידה: “אני חייבת לספר לך שהפכתי לצמחונית […] אני סופרג’יסטית, מתנגדת לניסויים בבעלי חיים, ולא מעשנת או לובשת ציפורים ופרוות”.

• 

• 

אחת הדוברות הרהוטות של התנועה הסופרג’יסטית הייתה לואיז האגבי שעסקה רבות בקשר בין פמיניזם לצמחונות, כתבה ונאמה על כך לאורך כל שנות פעילותה. היא נרשמה ללימודי רפואה בלונדון רק כדי שתוכל לחשוף את האכזריות הרבה בניסויים בבעלי חיים, ובשנת 1903 הצליחה במשימתה. כמו דספרד, גם הגאבי ראתה במאבק בין הנשים לבין המדענים הגברים – מאבק בין פמיניזם למצ’ואיזם.

באותה התקופה, נכתב מחזה סופרג’יסטי צמחוני שנקרא A Modern Crusader. המחזה עסק בחובתן של הנשים להכין בשר לגברים, ובטענה שפעולה זו משחיתה את נפשן ומרחיקה אותן מהזהות האמיתית שלהן. האישה והחיה הוצגו כקורבנות של הגברים. גיבורת המחזה, ג’וזפין, נאלצה לעבוד בקצביה של אביה ואמרה: “אני לעולם לא אתרגל למקום העבודה הזה. הו התיעוב!”. כמו כן, פעלו באותה העת מסעדות צמחוניות ברחבי בריטניה. הבולטת בהן נקראה Eustace Miles שהייתה מקום מושבן הקבוע של הסופרג’יסטיות ושימשה כמטה בו תוכננו פעולותיה הבאות של התנועה. סילביה פנקהרסט, מהפעילות הסופרג’יסטיות הבולטות, אהבה מאוד את המסעדה הזו, וכדרך קבע – הסופרג’יסטיות שהשתחררו מן הכלא, אכלו את הארוחה הראשונה שלהן במסעדה זו.

הקשר בין התנועה הסופרג’יסטית והתנועה להגנה על בעלי החיים היה עמוק והדוק. נשים רבות הגיעו לתנועה הסופרג’יסטית מתוך התנועה להגנת בעלי החיים, והתנועה להגנת בעלי החיים הייתה מורכבת ברובה מנשים – חלקן הגדול פעל גם בתנועה הסופרג’יסטית. החיבור הזה נבע, בין היתר, מההבנה שלא ניתן להתנגד לדיכוי של קבוצה אחת, אך להצדיק את הדיכוי של הקבוצה השניה. קשר זה, שנוצר בראשית דרכן של התנועה לזכויות האישה והתנועה לזכויות בעלי חיים, שריר וקיים עד היום, גם אם הוא הודר מהנרטיב הדומיננטי.

מקורות:

Leneman, Leah (1997) ‘The awakened instinct: vegetarianism and the women’s suffrage movement in Britain‘, Women’s History Review, 6: 2, 271 — 287

Gerald Carson, Cornflake crusade, 1957. P 19, 53-62