כשהתוקפן הופך לקורבן

למנגנוני דיכוי יש בדך כלל את אותן התכונות: חלוקה דיכוטומית לעליונים ולנחותים, כאשר חברי הקבוצה העליונה תמיד יותר חשובים – מה שמצדיק את הניצול והפגיעה בחברי הקבוצה הנחותה.
הדבר היחיד שמשתנה במנגנוני דיכוי הוא זהות התוקפן והקורבן.
פעם אלו גברים שמדכאים נשים.
פעם אלו לבנים שמדכאים שחורים.
פעם אלו מבוגרים שמדכאים ילדים.
פעם אלו הטרוסקסואלים שמדכאים הומוסקסואלים.
פעם אלו בני אדם שמדכאים בעלי חיים, וכן הלאה.

כאשר הקורבן מתחיל להרים את ראשו, למחות על רמיסת זכויותיו ולהתמרד (בין אם הוא מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו כמו במאבק הנשים, ובין אם הוא חסר ישע עד כדי כך שהוא זקוק למי שידבר בשמו כמו במקרה של ילדים ובעלי חיים), התוקפן נכנס למגננה בה הוא הופך את היוצרות ומציג עצמו כקורבן.

פעילות לזכויות נשים

האיור משמאל משנת 1910 יוצא נגד הסופרג’יסטיות (הנשים שלחמו למען שוויון וזכות בחירה לנשים), ומציג את הנשים כאלימות, שלוחות רסן ומרושעות. הן מכות את הגבר נמרצות באמצעות המטריות שלהן. בחלקו העליון של האיור כתוב “דרכן הלוחמנית של הסופרג’יסטיות”, ובחלקו התחתון כתוב “קפצי עליו, הוא בסך הכל גבר”. טקסטים אלו מציגים אותן כנשים אלימות שדואגות לנשים אך שונאות גברים. הגבר מוצג כקורבן שהופל לארץ – יחיד מול ארבע נשים. הוא לבוש מדי שוטר במטרה להציג את הנשים לא רק כשונאות גברים אלא גם כעברייניות פורעות חוק, בעוד הוא הגבר האומלל שסופג את זעמן על לא עוול בכפו.

פעילים לזכויות בעלי חיים

האיור מימין מסוף המאה ה-20 מציג את פעילי זכויות בעל החיים כאלימים ומלאי שנאה.
פעילי זכויות בעלי החיים מוצגים כמי שדואגים לבעלי החיים אך שונאים בני אדם:
הם אוחזים בידיהם אלות ומכים את האדם שמוצג באיור כקורבן תמים, פגיע וחסר ישע שהוטל לארץ ומנסה להגן על עצמו מהמכות. הוא יחיד מול שלושה והבעת פניו מציגה אותו כמסכן, בעוד הפעילים מוצגים כבריונים מגודלים עם מסכות על פניהם – דבר שמקנה להם מראה של טרוריסטים. כמו כן, הם אוחזים בשלט ‘עצרו את האלימות כלפי בעלי חיים’ – מה שאמור להצביע על צביעות בעמדתם ולהגחיך את מאבקם.

לאורך ההיסטוריה, קבוצות מדוכאות לא הצליחו לזכות בזכויות שלהן באמצעות פניה מנומסת למדכאים שלהן, משום שלמדכאים יש אינטרס לשמור על הסדר הקיים שפועל לטובתם. שני האיורים מציגים את אותה טכניקה רטורית בה משתמש התוקפן כדי ליצור דה לגיטימציה לקורבנות המאיימים על מעמדו. מטרה נוספת באיורים אלו היא להסיט את הדיון הציבורי מהתוכן של הטיעונים בדבר פגיעה בזכויות, אל עבר הסגנון שלהם. עיסוק באיך שהטיעונים מוצגים פוטר את התוקפן מלהתייחס למה שהטיעונים מציגים.