מאבק הנשים נגד זכות בחירה לנשים

מתחילת המאבק הסופרג’יסטי (המאבק למען זכות בחירה לנשים), רוב הגברים והנשים התנגדו למתן זכות בחירה לנשים. הסופרג’יסטיות נאלצו להיאבק גם בגברים וגם בנשים שהתנגדו לרעיון¹, אולם היו אלו דווקא הנשים שעמדו בחזית המאבק האנטי-סופרג’יסטי (המאבק נגד מתן זכות בחירה לנשים), ובכך היוו מכשול רציני בפני התנועה הסופרג’יטסית². בשנת 1914, הסופרג׳יסטית, אליס סטון בלקוול, כתבה: ״המאבק מעולם לא היה מאבק של נשים נגד גברים, אלא תמיד היה זה מאבק של נשים וגברים רחבי אופקים נגד נשים וגברים צרי אופקים״. אימה, המנהיגה הסופג׳יסטית לוסי סטון, ומנהיגות סופרג’יסטיות נוספות הסכימו איתה: המנהיגה הסופרג’יסטית, קארי צ׳פמן קאט, טענה שאויבי התנועה הסופרג׳יסטית לא היו גברים אלא נשים וגברים שהתנגדו לשינוי חברתי. הסופרג’יסטית, אליזבת קיידי סטנטון, דיברה על ״הבוז שנשים רוחשות לתנועה הסופרג’יסטית״, והסופרג’יסטית סוזן ב. אנתוני טענה שהגברים היו למעשה פרוגרסיביים יותר מהנשים בכל הנוגע להענקת זכות בחירה לנשים, ושהחוקים המעניקים זכות בחירה לנשים ״ככל הנראה לעולם לא היו עוברים, אם הדבר היה תלוי בהצבעתן של נשים״. למעשה, החוקים הראשונים בארצות הברית שהעניקו זכות בחירה לנשים, עברו הודות התמיכה של הגברים. בשנת 1869, נשות מדינת ויומינג היו הראשונות בעולם לקבל זכות בחירה, כאשר בקמפיין זה השתתפו רק שתי סופרג’יסטיות. שנה לאחר מכן, גם נשות מדינת יוטה קיבלו את זכות הבחירה וזאת ללא השתתפות של אף סופרג׳יסטית בקמפיין. בשנת 1920, לקראת סוף המאבק הסופרג׳יסטי בארצות הברית, העריכה קארי צ’פמן קאט ששליש מהנשים תומכות במאבק למען זכות בחירה לנשים, שליש מהנשים מתנגדות לו, ושליש מהנשים אדישות כלפיו³.

נשים היוו את חלק הארי בתנועה האנטי-סופרג’יסטית⁴⁵. תנועה זו נוסדה והונהגה בעיקר על ידי נשים, רוב חבריה היו נשים⁶, והנשים נחשבו למבקרות הקשות ביותר של הסופרג’יסטיות¹. למרות זאת, ההיסטוריוגרפיה נוטה להתעלם מהנשים האנטי-סופרג’יסטיות ומתפקידן במאבק נגד זכות בחירה לנשים⁴. במשך כמעט מאה שנה, חוקרים וחוקרות התעלמו מהאנטי-סופרג׳יסטיות מתוך הנחה שגויה שתפקידן היה שולי ושהמניע שלהן היה לא רציונלי³¹. רוב החוקרים, נסמכו על מקורות סופרג׳יסטיים וקיבלו את הנרטיב לפיו האנטי-סופרג׳יסטיות היו נשים לא רציונליות שטענו שמקומה של האישה בביתה ולכן אין להעניק לה זכות בחירה⁶¹. החוקר, ויליאם אוניל, אף הציע שהאנטי-סופרג’יסטיות סבלו כנראה מהפרעה נפשית שגרמה להן להתנגד לזכות בחירה לנשים¹. התפיסה הסטריאוטיפית הזו, שתייגה את האנטי-סופרג׳יסטיות כמשוגעות, גרמה לכך שהן לא זכו לבחינה הוגנת במחקר⁶.

ארגוני נשים נגד זכות בחירה לנשים

המאבק למען זכות בחירה לנשים בארצות הברית פעל בשני מישורים: במישור המדינתי ובמישור הפדרלי. במישור המדינתי, הסופרג’יסטיות פעלו באופן נקודתי בכל מדינה ומדינה כדי לחוקק בה את זכות הבחירה לנשים. במישור הפדרלי, הסופרג’יסטיות פעלו לאשרור התיקון ה-19 לחוקה – תיקון שיכפה על כל מדינות ארצות הברית להעניק את זכות הבחירה לנשים, מבלי שהמדינות יוכלו להכריע בדבר בעצמן.

נשים כאמור ניצבו בחזית המאבק נגד זכות בחירה לנשים. בכל מקום בו הסופרג’יסטיות ניהלו מאבק למתן זכות בחירה לנשים, האנטי-סופרג׳יסטיות התארגנו יחדיו כדי לסכל אותו³. ארגונים אנטי-סופרג’יסטים של גברים פעלו גם כן, אולם השפעתם הייתה שולית ביחס להשפעה של ארגוני נשים אנטי-סופרג׳יסטים. האנטי-סופרג׳יסטיות היו אלו שניסחו את האידאולוגיה המתנגדת לזכות בחירה לנשים⁷, והן היו פעילות הרבה יותר במאבק מאשר עמיתיהן הגברים⁸. לרוב, היו אלו הנשים, ולא הגברים, שהופיעו מול ועדות מחוקקים ושימועים פוליטיים אחרים כדי להתנגד לזכות בחירה לנשים⁷, וכשהמערכה הסופרג׳יסטית לאשרור התיקון ה-19 בחוקה צברה תאוצה, מערכת הנגד שפעלה לסיכול האשרור הזה – נוהלה בעיקר על ידי ארגוני נשים⁹.

ועידת סנקה פולס, שנערכה בשנת 1848, נחשבת לאירוע המכונן שהצית את המאבק לזכות בחירה לנשים, אך ההתארגנות נגד זכות בחירה לנשים החלה רק עשרים שנה מאוחר יותר, כשננקטו צעדים קונקרטיים לקידום זכות בחירה לנשים. בשנת 1868, האנטי-סופרג’יסטיות מחו לראשונה, אם כי לא באופן מאורגן, כשעלתה לראשונה הצעה מסודרת לתיקון החוקה של ארצות הברית למתן זכות בחירה לנשים⁴. בשנת 1870, אנטי-סופרג’יסטיות התארגנו לראשונה כדי להעביר לקונגרס עצומה נגד זכות בחירה לנשים. במאמציהן, הן הצליחו לאסוף 15,000 חתימות³. שנה לאחר מכן, בוושינגטון די סי, נוסד ארגון האנטי-סופרג’יסטיות הראשון על ידי הסופרת אלמירה הארט לינקולן פלפס ושתי נשות גנרלים¹⁰.

עד שנות התשעים של המאה ה-19, הפעילות של האנטי-סופרג׳יסטיות הייתה חלקית ומוגבלת, אך היא תפסה תאוצה כשהמאבק הסופרג׳יסטי החל לזקוף לזכותו נצחונות במדינות מערב ארה”ב ולאיים על הסדר הקיים⁵. בשנת 1882, נשים החלו להתארגן נגד זכות בחירה לנשים במסצ’וסטס¹¹, ובשנת 1890 הן הוציאו לאור את כתב העת האנטי-סופרג׳יסטי The Remonstrance¹¹¹². בשנת 1895, הן ייסדו באופן רשמי את ארגון מסצ‘וסטס נגד זכות בחירה לנשים¹⁰¹¹¹². ארגון זה היה מבין הארגונים המובילים בתנועת הנשים האנטי-סופרג׳יסטית כולה. פעילות הארגון הצליחו לבלום את החקיקה הסופרג׳יסטית במסצ’וסטס, ולאחר מכן, הן המשיכו להיאבק נגד חקיקה סופרג׳יסטית גם במדינות אחרות וגם ברמה הפדרלית¹².

בשנת 1894, עלתה בניו יורק הצעת חוק למתן זכות בחירה לנשים. הצעת החוק הזו איימה על נשים בניו יורק ואלו פנו לאנטי-סופרג׳יסטיות ממסצ׳וסטס לעזרה. הפעילות ממסצ׳וסטס עזרו לנשות ניו יורק לטרפד את הצעת החוק, וכן עזרו להן להקים באפריל 1895 את ארגון ניו יורק נגד זכות בחירה לנשים¹⁰¹³. ארגוני הנשים במסצ׳וסטס ובניו יורק, היו הארגונים הפעילים והמשפיעים ביותר בתנועה האנטי-סופרג׳יסטית¹⁴⁹, והם פעלו ללא לאות עד שהמאבק הוכרע בשנת 1920 עם אשרור התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית שהעניק זכות בחירה לנשים ברמה הפדרלית¹⁴¹⁵.

חוץ משני הארגונים הללו, נוסדו בארה”ב עוד 26 ארגונים שקמו כתגובה להקמת ארגונים של סופרג׳יסטיות, ביניהם ליגת נשות הדרום נגד אשרור התיקון ה-19 (The Southern Women’s Anti-Ratification League) שהוקם על ידי נשים אמידות ובעלות השפעה בדרום². מאבק הנשים נגד זכות בחירה לנשים נערך אם כן גם בדרום, אולם ההתנגדות העזה ביותר של נשים נגד זכות בחירה לנשים התעוררה דווקא במדינות הצפון המתועשות ביותר (ניו יורק, פנסילבניה ומסצ׳וסטס) שהתמודדו עם הגירה אדירה ותהליכי עיור מהירים²⁵.

בשנת 1911, נוסד בניו יורק הארגון הלאומי נגד זכות בחירה לנשים כארגון גג לכל ארגוני הנשים האנטי-סופרג׳יסטים²¹¹. ארגון זה נוסד במהלך ועידה אנטי-סופרג’יסטית על ידי הפעילה החברתית ג’וזפין ג׳וול דודג׳ (שהנהיגה את התנועה להקמת מעונות יום לילדים¹⁶¹⁷¹⁸, ששה שבועות לאחר שמדינת קליפורניה הפכה למדינה הששית בארה״ב שהעניקה זכות בחירה לנשים³. המוטו של הארגון היה ״פוליטיקה לא טובה לנשים, ונשים לא טובות לפוליטיקה״⁴. מטרת הארגון הייתה להגביר את ההתנגדות לרעיון זכות הבחירה לנשים בקרב הציבור¹⁰.

קשה לאמוד את מספר הנשים האנטי-סופרג׳יסטיות, אבל ניתן להניח שמספר משמעותי של נשים התעניינו במסר האנטי-סופרג׳יסטי². עד שנת 1915, מאות אלפי נשים הצטרפו לתנועה נגד זכות בחירה לנשים, ועד שנת 1916, יותר נשים התארגנו נגד זכות בחירה לנשים מאשר בעד זכות בחירה לנשים³. בשנת 1915, ארגון הנשים האנטי-סופרג’יסטי במסצ׳וסטס טען שיש לו 35,000 חברות¹⁹, כאשר שיא מספר החברות בארגון זה הגיע ל-41,635 נשים². בשנה הראשונה להיווסדו, מנה הארגון הלאומי נגד זכות בחירה לנשים כ-105,000 חברות³, ובשנת 1919 מנה 600,000 חברות². רק בשנת 1917, הצליחו הארגונים הסופרג׳יסטים לעקוף את הארגונים האנטי-סופרג׳יסטים במספר החברות כשמנו 2 מיליון נשים³.

דרכי הפעולה של האנטי-סופרג׳יסטיות

האידאולוגיה לפיה המרחב הציבורי הוא מקומו של הגבר בעוד המרחב הפרטי הוא מקומה של האישה, השפיעה על ההתפתחות הארגונית של האנטי-סופרג’יסטיות. בשנים הראשונות לפעילותן, נקטו האנטי-סופרג’יסטיות בדרכי פעולה פסיביות ושקטות יחסית. הוועדה הראשונה של האנטי-סופרג’יסטיות נמנעה מפעילות פוליטית, כאשר המעמד הפריווילגי שלהן אפשר להן לשלוח את הגברים לדבר מול המחוקקים במקומן. בשנות השמונים של המאה ה-19, אנטי-סופרג’יסטית מבוסטון אמרה: “אתם בוודאי תוהים, מדוע האנטי-סופרג’יסטיות לא מתארגנות גם. אנחנו לא יכולות להתארגן, משום שהדבר דורש זמן ועניין יותר ממה שביכולתנו להשקיע. המאבק נגד זכות הבחירה לנשים הוא מבין האינטרסים הגדולים שלנו, אבל לא האינטרס היחיד. עבור הסופרג’יסטית מנגד, זהו אינטרס עליון, ולכן היא עלולה לא לקלח את התינוקות שלה, ולא לבשל ארוחות לבעלה”⁴.

מאבקן של האנטי-סופרג’יסטיות החל במערכה שקטה במקומות מפגש פרטיים כמו סלון ביתי או חנות⁴, אותם קישטו בוורדים אדומים שהיו סמל מאבקן. משום שהאמינו כי לא יאה לה לאישה לדבר בציבור (כפי שהסופרג’יסטיות עשו), הן תלו כרזות. כשהן ערכו פעולת הסברה בחנות, הן לא עמדו מחוץ לחנות ולא פנו באופן אקטיבי לעוברים והשבים, אלא המתינו בפסיביות בתוך החנות, ורק אם מישהו נכנס מיוזמתו להתעניין – הן הסבירו לו את מטרתן בדרכי נועם. כשהסופרג’יסטיות ערכו צעדה בבוסטון, האנטי-סופרג’יסטיות שבעיר נשארו ספונות בביתן, וקישטו את חלונות ביתן בכל מיני קישוטים אדומים כדי להמחיש את ההקרבה של האישה ואת חשיבות תפקידה בביתה¹².

מאבקן של האנטי-סופרג’יסטיות החל רשמית בשנת 1871 עם פרסום עצומה עליה חתמו 19 נשים במחאה נגד זכות בחירה לנשים. העצומה התפרסמה במגזין Godey’s Lady’s Book שתמך בתפקידי המגדר המסורתיים וברעיון “האישה האמיתית״ (שהתנגד לרעיון “האישה החדשה” של הפמיניסטיות). בעצומה כתבו הנשים שהן נוקטות כעת בפעולה נוכח ״הסכנה החמורה״ שמאיימת על מקומה הראוי והנשגב של הנשים  – בביתה. הן ביססו את עמדתן על ספרי הקודש, שבריריותה הפיזית של האישה, תפקידה בטיפול בילדים וחשיבות השמירה על הסדר החברתי. עורכת המגזין, שרה יוזפה הייל, האמינה שזכות בחירה לנשים מסוכנת לחברה, והיא עודדה את הקוראות להעתיק את העצומה ולהחתים עליה את השכנות שלהן. במהלך זה, השיגו האנטי-סופרג’יסטיות כמעט 5000 חתימות והגישו את העצומה הזו לקונגרס האמריקאי שנה לאחר מכן. הסופרג’יסטיות מצידן טענו שחתימות אלו נאספו על ידי נשים שאינן מעורבות חברתית אלא מבודדות בביתן, אולם חלק מהאנטי-סופרג’יסטיות שחתמו על העצומה היו מאוד מעורבות בחיים הציבוריים והפוליטיים כמו הסופרת מדלן וינטון דלגרן ואשת החינוך והסופרת אלמירה לינקולן פלפס. אחת החותמות הבולטות הייתה הפעילה החברתית קתרין ביצ׳ר שבגיל 71 חתמה על העצומה⁴. ביצ’ר הייתה אנטי-סופרג’יסטית בולטת, אף על פי שמעולם לא הצטרפה לשום ארגון רשמי. היא הקדישה את חייה לקידום השכלת נשים, ושוויון כלכלי לנשים³⁴. ביצ’ר סברה שעל האישה לפעול במרחב הפרטי ולא הציבורי, וקראה להתנגד לזכות בחירה לנשים משום שהאמינה שהשפעת האישה בביתה רבה יותר מזו שבמרחב הציבורי¹⁹⁴. היא הייתה חריגה בדעותיה בנושא זה בקרב בני משפחתה המפורסמים. אחותה, הסופרת הנודעת הארייט ביצ׳ר סטואו (שכתבה את אוהל הדוד תום), הייתה סופרג’יסטית וכך גם אחיה הנרי ווארד ביצ’ר. כמו כן, ביצ’ר הייתה דודה רבתא של הסופרג’יסטית הנודעת שרלוט פרקינס גילמן⁴.

• 

• 

מאמצע שנות השמונים של המאה ה-19, עם התחזקות התנועה הסופרג’יסטית ובלחץ הגברים האנטי-סופרג’יסטים, החלו האנטי-סופרג’יסטיות לשנות את דרכי המאבק שלהן ממערכות פסיבית במרחב הפרטי למערכות אקטיבית, קולנית ובולטת במרחב הציבורי²⁴. הן החלו להתארגן רשמית למרות המחאות שלהן עצמן נגד התארגנויות של נשים. מאבקן בזירה הציבורית סתר את העמדה של חלקן לפיה מקומה של האישה בביתה, והן האשימו את הסופרג’יסטיות בכך שדחפו אותן למאבק הציבורי⁴.

המערכה הציבורית של האנטי-סופרג’יסטיות הייתה מסיבית ואפקטית, והיא כללה שימוש במגוון רחב של אמצעים¹⁹ וטכניקות שעד אז היו בשימוש הסופרג’יסטיות בלבד²: הן הקימו 28 ארגוני נשים המתנגדים לזכות בחירה לנשים, בלמו משאלי עם והצעות חוק⁴, החתימו נשים רבות על עצומות והגישו אותן למחוקקים³, הפיקו הרצאות וכנסים, השתתפו בדיבייטים מול סופרג’יסטיות, פעלו בשדלנות מול המחוקקים ונאמו בשימועים בקונגרס, השתמשו בחינוך ככלי הסברתי, שלחו מכתבים למערכת של עיתונים, כתבו והפיצו עלונים, ניוזלטרים, כתבי עת וספרים, גייסו כספים לפעילות השוטפת וכן עסקו בגיוס חברות ותומכות באמצעות מערכת מינויים. האנטי-סופרג’יסטיות עקבו אחר הנעשה בתנועה הסופרג’יסטית²¹¹³⁴. הן הגיעו לכנסים שלהן, לעתים מתוך מטרה לפוצץ אותם (להפריע את הסדר כדי לא לאפשר לכינוס להתקיים¹, ונרשמו למגזינים שלהן²⁰. הן הקפידו להגיע לכל דיון של המחוקקים בו נאמו הסופרג’יסטיות כדי להפריך את טענותיהן¹³. רוב שנות המאבק, הן סרבו לצעוד במצעדים משום שהדבר לא יאה לאישה, אולם עשו כן בסופו של דבר בשנים האחרונות למאבקן⁵.

אנטי-סופרג’יסטיות רבות השתייכו למעמד הגבוה והן לא היססו להשתמש בהשפעה של הבעלים, האבות והאחים שלהן, שהיו בעלי מעמד רם בפוליטיקה, בעסקים, במשפט ובצבא, (וחלקם אף היו פעילים בתנועה האנטי-סופרג’יסטית) כדי להשיג את מטרתן². ארגוני הנשים האנטי-סופרג’יסטים שתפו פעולה האחד עם השני וגם עם ארגונים אנטי-סופרג’יסטיים של גברים, שהעניקו להם ייעוץ חוקי ופוליטי¹³. חלק מארגוני הנשים אף קיבלו אל שורותיהם גברים, שלעתים ערכו וכתבו את פרסומיהם של הארגונים הללו².

האנטי-סופרג’יסטיות הוציאו לאור מספר כתבי עת, ביניהם: The Remonstrance, the Woman‘s Protest, The Reply. ה-Remonstrance יצא לאור בין השנים 1890-1920 בבוסטון¹⁰¹¹ והיה כתב העת הרשמי של ארגון מסצ’וסטס נגד זכות בחירה לנשים²¹². עד שנת 1907, הוא יצא לאור אחת לשנה אבל עם התחזקות התנועה הסופרג’יסטית והצורך הגובר להגיב לסופרג’יסטיות הוא הפך לרבעון¹¹. ה-Remonstrance סיפק מרחב לנשים שהתנגדו לזכות בחירה²¹, הוא הציג את העמדה המתנגדת לזכות בחירה כעמדה שבה אוחזות רוב הנשים, ועסק בהפרכת הטיעונים של הסופרג’יסטיות. הטענות המרכזיות שעלו בכתב העת היו שנשים לא רוצות להצביע, שהן אינן מסוגלות להצביע ושזכות הבחירה אינה הכרחית¹¹. מאמרים רבים עסקו במושג הנשיות וביתרונות של ‘מקום האישה בביתה'²¹¹¹. כתב העת דיווח על ההישגים של התנועה האנטי-סופרג’יסטית בארה”ב ועל הנעשה בתנועה האנטי-סופרג’יסטית בבריטניה. כמו כן, עסק גם בפוליטיקה הרדיקלית של התנועה הסופרג’יטסית, הגיב על מאמרים סופרג’יסטיים וטען שיש לאלו השפעה רעה על נשים²¹. בנוסף, כתב העת דיווח בשמחה על כשלונות של התנועה הסופרג’יסטית, על שסעים בתוך התנועה הסופרג’יסטית, ואף דיווח על נקודות תורפה של הפעילות הסופרג’יסטיות עצמן¹¹.

הארגון הלאומי נגד זכות בחירה לנשים הפיק כנסים, אירועים ומסעות פרסום נגד זכות הבחירה לנשים¹⁶, השפיע על מחוקקים גם ברמה הארצית וגם ברמה הפדרלית נגד התיקון התשע עשרה², ושלח נציגות מטעמו לכל מדינה בארה”ב, בה הייתה התקדמות לקראת עיגון זכות בחירה לנשים, כדי שיפעלו נגד המהלך¹⁰. כתב העת הרשמי של הארגון היה השבועון The Woman’s Protest (שבזמן מלחמת העולם הראשונה שינה את שמו ל-The Woman Patriot). וכותרתו: ״עבור הגנת הבית והמדינה, נגד זכות בחירה לנשים, פמיניזם וסוציאליזם״. השבועון טען שזכות הבחירה לנשים מהווה סכנה לבית, למשפחה ולמדינה, וטען שהרצון לזכות בחירה לנשים משקף השפעות מסוכנות ממדינות זרות².

האנטי-סופרג’יסטיות תקפו לא רק את הטיעונים של הסופרג’יסטיות אלא גם את הסופרג’יסטיות עצמן – כקבוצה ובאופן פרסונלי⁴. הן ניסו למצוא דרכים לצייר את הסופרג’יסטיות כמי שמתנגדות לטובת הנשים, ואת עצמן ככוח שמציל את הנשים מפניהן¹¹. הן הבדילו עצמן מהסופרג’יסטיות באמצעות הגזמות של תכונות שנחשבו לנשיות, והגנו על “הזכות המולדת ליופי, לשלווה ולאמונה”⁴. הסופרג’יסטיות תוארו על ידן כנשים אנוכיות, טיפשות, חריגות ולא נשיות שלא מכבדות את המין שלהן ולא נאמנות כלפיו¹¹¹²⁴, נשים למחצה מוזרות, מנסות לחקות את המין הגברי, נוטות לגלורפיקציה עצמית¹²⁵ ואיבדו את הנשיות שלהן ברגע שנכנסו לפוליטיקה¹². את הפמיניזם עצמו כינוי ‘הגילוי של האישה כגבר’. הן רתמו גם את השימוש בסמכות הרפואית כשתארו את הפמיניסטיות כחולות⁵, וטענו שלפי חוות דעתו של “נוירולוג בכיר”, הסופרג’יסטית אנה הווארד שו לוקה בהתפתחות מנטלית של ילדה בת 11. כשהסופרג’יסטיות צברו יותר ויותר הצלחות, האנטי-סופרג’יסטיות טענו נגדן שהן משתמשות בשיטות של סחיטה ואיומים להשגת מטרתן⁴. את עצמן הן תיארו כנשים שקטות, הגונות ומרוסנות שמקריבות עצמן למען טובת הכלל⁵. הן השתדלו להציג עצמן כ’ליידי’ (תואר שנועד לסמן אותן כנשים אמיתיות, בניגוד לנשים הסופרג’יסטיות) וביקשו מהמחוקקים הג’נטלמנים שיגנו עליהן ועל האומה מפני הסופרג’יסטיות². בין השנים 1911-1916, האנטי-סופרג’יסטיות שגשגו והשפעתן הייתה רבה. בשנים אלו, הארגון הלאומי נגד זכות בחירה לנשים הצליח לסכל 15 הצעות חוק לזכות בחירה לנשים (רק שש הצעות חוק עברו מתוך 21)⁵.

הטיעונים של האנטי-סופרג’יסטיות נגד זכות הבחירה לנשים

אנטי-סופרג׳יסטיות רבות תפסו את הסופרג׳יזם והפמיניזם כרעות חולות ומסוכנות שיש להעביר מן העולם⁶. הסיבות שבגינן נשים התנגדו לזכות בחירה לנשים הן מורכבות, מגוונות ולעתים אף סותרות, אבל כולן היו קשורות לאופן שבו האנטי-סופרג׳יסטיות תפסו את המושגים ׳אישה׳ ו׳נשיות׳¹. הנרטיב הדומיננטי במחקר לפיו האנטי-סופרג׳יסטיות התנגדו לזכות בחירה לנשים רק משום שסברו שמקומה של האישה הוא בביתה הוא שגוי. לכל אורך חמישים שנות המאבק נגד זכות הבחירה לנשים, האנטי-סופרג’יסטיות הציגו טיעונים שונים ומגוונים. הגל הראשון של האנטי-סופרג’יסטיות (1870-1900) השתמש בטיעון ׳מקום האישה בביתה׳ הרבה יותר מאשר הגל השני של האנטי-סופרג׳יסטיות (1900-1920). עם המעבר למאה העשרים, הטיעון המרכזי של האנטי-סופרג׳יסטיות לא ביקש עוד לשכנע שמקומה של האישה בביתה אלא שיש לשמור על מרחב פעולה ייחודי לאישה בפעילותה הציבורית⁶. אנטי-סופרג׳יסטיות רבות היו נשים משכילות שתמכו בקידום הרווחה וההשכלה של האישה¹. הן עסקו בפעילות פילנתרופית ובפעילות חברתית לקידום מעונות יום, בריאות האישה והילד, חינוך, רפורמות בבתי הסוהר, וכדומה⁶. הן תפסו את עצמן כנשים הנאבקות למען זכויות האישה והאמינו בלב שלם שזכות הבחירה תפגע בנשים¹. עם זאת, האנטי-סופרג׳יסטיות היו נאמנות יותר למעמד החברתי שלהן מאשר למגדר שלהן². רוב המנהיגות האנטי-סופרג׳יסטיות היו נשים פריווילגיות שהשתייכו למעמד הגבוה. כבנות האליטה (מתוקף היותן הרעיות, האחיות או הבנות של גברים בעלי השפעה חברתית רבה), הן נהנו מכוח רב וניצלו אותו כדי לקדם את מטרותיהן⁴.  

האנטי-סופרג’יסטיות השתמשו בכל טיעון שבנמצא כדי לנסות ולהגן על זכותן לא להצביע. חלק מהטיעונים שלהן נבעו משכנוע עצמי עמוק, אולם חלקם נבעו כנראה רק מכוח יעילותם. התוצאה הייתה אוסף של התנגדויות שלא הצליחו להתחבר לכדי תפיסת עולם קוהרנטית². להלן תשעה טיעונים בולטים של האנטי-סופרג’יסטיות:

קיים הבדל בין גברים לנשים

האנטי-סופרג’יסטיות נאבקו על הזכות של נשים לא להפוך לגברים ועל הזכות של נשים להשאר מגדר נפרד. גם הסופרג’יסטיות וגם האנטי-סופרג’יסטיות תפסו עצמן כמי שנאבקות למען זכויות הנשים. הסופרג’יסטיות האמינו שנשים צריכות לקבל את אותן הזכויות שיש לגברים, בעוד האנטי-סופרג’יסטיות האמינו שנשים אמנם שוות לגברים אך שונות מהם, ולכן לנשים מגיעות זכויות אחרות מאלו של הגברים, והן צריכות לתפקד במרחב משלהן עם חוקים נפרדים. הן טענו שקיימת תלות הדדית מוחלטת בין הגברים לנשים, ועל כל מגדר לעשות את המוטל עליו ואת התפקידים הייחודיים לו¹.

טיעונים מוקדמים של האנטי-סופרג’יסטיות התרכזו בסדר האלוהי לפיו אלוהים תכנן מרחב פעולה נפרד לנשים ולגברים. טיעונים מאוחרים של גרסה זו נטשו את רעיון הסדר האלוהי לטובת מושגים מעולם הטבע והמדע. הרעיון המרכזי הוא שגברים ונשים נועדו (על ידי הבורא או הטבע) לתפקד במרחבים נפרדים. לכל מגדר יש את המומחיות שלו אותה הוא יכול וצריך להפגין במרחב שלו, ולכן כל מגדר עליון על המגדר השני כל עוד הוא נמצא במרחב שיועד לו. חדירת נשים למרחב הגברי היא הרסנית לשני המגדרים ונוגדת את רצון הבורא, את הטבע, ואת המומחיות של האישה. הנשים אינן כשירות להצביע, וברגע שהן פורצות למרחב הגברי, הן מאבדות את העליונות שלהן על הגברים וההופכות לנחותות². כשהתבקשו להתייחס לשאלת השוויון בין גברים לנשים, ענו האנטי-סופרג’יסטיות: “האם אישה שניחנה בקול סופרן מדהים, צריכה לבזבז את כל חייה בניסיון לשיר בקול בס?”⁴.

האנטי-סופרג’יסטית, מדלן וינטון דלגרן, טענה שזכות הבחירה אינה זכות טבעית, ושנשים לא מצביעות בדיוק “כמו אידיוטים ומטורפים” וכמו “מבוגרים ילדים” שאינם מצביעים. לדבריה, על הנשים לקבל את מקומן בחברה בתוך הסדר ההיררכי שמבוסס על חוקים חברתיים בסיסיים ובלתי משתנים שגבוהים מכל חקיקה כזו או אחרת¹³. האנטי-סופרג’יסטיות טענו שהסופרג’יסטיות מקנאות בגברים, דוחות את טבען האמיתי של הנשים ובוגדות בנשים כדי לחקות את הגברים. הסופרג’יסטית, שרלוט פרקינס גילמן, טענה שנשים נשואות הן שפחות. האנטי-סופרג’יסטיות טענו בתגובה שהסופרג’יסטיות הורסות את ההרמוניה בין גברים ונשים משום שאם אישה היא שפחה בנישואים שלה, הדבר הופך את הגבר למדכא, והאשמות אלו יובילו לקרב בין המינים⁴.

מקומה של האישה בביתה

האידאולוגיה לפיה מקומה של האישה הוא בביתה ולא בחיים הציבוריים היוותה את הבסיס הראשוני להתנגדות האנטי-סופרג’יסטיות לזכות בחירה לנשים⁴, והיא הייתה דומיננטית מאוד לאורך המאבק האנטי-סופרג’יסטי. האנטי-סופרג’טסיות טענו שמוסד המשפחה הוא הקרקע היציבה של האומה, ופגיעה במשפחה תערער את יסודות האומה כולה. הן חשו שהמאבק בינן לבין הסופרג’יסטיות הוא מאבק אישי, משום שהן אימצו לחלוטין את תפקידי המגדר המסורתיים ואת כללי ההתנהגות הראויים לנשים². אישה נורמאלית מבחינתן חייבת לתפקד כרעייה וכאם שמטפלת במשק הבית למען תפקודה התקין של האומה²¹².

לפי טיעון זה, הבית הוא הזירה בה האישה מפגינה את כוחה. לאשה יש תפקיד חברתי ייחודי כרעיה, כאם וכמטפלת. בביתה, היא לא דואגת רק לאוכל ולביגוד אלא מחנכת את הדורות הבאים ומשמשת דוגמה¹¹¹². האנטי-סופרג’יסטיות טענו שזכות הבחירה תגרום לחיי אומללות בקרב הילדים משום שהיא תעודד נשים לצאת אל שוק העבודה – מה שיוביל להזנחה בטיפול בילדים שבתורה עלולה לגרום לתחלואה בקרב הילדים ואף למותם¹². בנוסף, הבית הוא גם מקום מפלטה של האישה מכל זוועות העולם ומהחיים הציבוריים הקשים והתחרותיים שמחוצה לו¹¹¹²⁵. מבחינת האנטי-סופרג’יסטיות, ההפרדה בין הזירה הביתית לציבורית היא זו ששומרת על ההרמוניה בין גברים לנשים ועל הסדר החברתי¹¹. זכות הבחירה תאפשר לתחלואי העולם להכנס אל תוך הבית, תחריב את קדושתו ותוביל לאנטגוניזם ולעוינות בין הגברים לנשים¹². מעורבותה של האישה בחיים הפוליטיים תפגע במוסד המשפחה משום שהאישה תתווכח עם הבעל בסוגיות פוליטיות ואף תתאחד עם גברים אחרים נגד בעלה עבור מטרה פוליטית. מה יהיה על הילדים – שאלו האנטי-סופרג’יסטיות – כאשר האבא יקדם פוליטיקאי דמוקרטי והאמא תקדם פוליטיקאי רפובליקני?¹¹.

כשנשים קבלו את זכות הבחירה במספר מדינות בארה”ב, האנטי-סופרג’יסטיות ניסו להראות שיש לכך השלכות קשות על המשפחה. באחת הפעמים, הן דיווחו על אישה שהזניחה את הילדים שלה משום שעסקה בעניינים פוליטיים עד שבית המשפט נאלץ להוציא את ילדיה מחזקתה. בשנת 1915, כתבו האנטי-סופרג’יסטיות: “בעיר בה נשים מצביעות כבר שנים, יבול הצאצאים גרוע ביותר”¹¹. האנטי-סופרג’יסטיות טענו שזכות הבחירה פוגעת באופיה של האישה משום שהיא מאלצת אותה לאמץ תכונות גבריות גסות³. האנטי-סופרג’יסטית, קלרה לאונרד (Clara Leonard) טענה שהחיים הפוליטיים כרוכים באינטריגות, בשחיתויות ובהתנהגות אנוכית – דבר שיידבק בנשים המצביעות. האנטי-סופרג’יסטית, קרולין פיירפילד קורבין, טענה שזכות הבחירה תוביל את הנשים לשפל עמוק. עיתונאיות אנטי-סופרג’יסטיות כתבו שנשים רבות נפגעו מזכות הבחירה המוענקת להן במדינתן משום שהיא פגעה בעדינות שלהן והקשיחה את ליבן – דבר שפגע בתורו ביכולת שהן לטפל בילדיהן².

עם הזמן, התפקידים המסורתיים של האישה התרחבו מעבר לגבולות ביתה (פעילויות פילנתרופיות וחברתיות), אך עדיין נחשבו לתפקידים שאינם חורגים מגבולות הגזרה המסורתיים של האישה¹⁴. בשנת 1897, פרסמה האנטי-סופרג’יסטית, הלן קנדריק ג’ונסון, את ספרה ‘האישה והרפובליקה’ בו טענה שהתרומה הייחודית של נשות הרפובליקה היא לאמן את אנשי הממשל. לדבריה, תפקידן של הנשים כ’שומרות הרפובליקה’ מאפשר לנשים להרחיב את פעילותן גם בתחום החינוך, הדת והרפורמה החברתית, אולם הסופרג’יזם מאיים להחריב את הערכים המסורתיים⁴. העיתונות שיבחה את ספרה וכינתה אותו יצירת מופת שמפריכה את כל הטיעונים של הסופרג’יסטיות. בעיתון אחד נכתב: ״אם התנועה הסופרג’יסטית אי פעם תובס, יהיה זה בזכות הנשים ובזכות טיעונים כמו אלו שמופיעים בספר הזה״⁶.

בשנת 1904, הסופרג’יסטיות התגרו באנטי-סופרג’יסטיות כשהצביעו על המוסר הכפול שלהן: מצד אחד, האנטי-סופרג’יסטיות טוענות שמקום האישה בביתה ולא בחיים הציבוריים, אבל מהצד השני, הן בעצמן פעילות בחיים הציבוריים בכך שהן מתארגנות, נואמות ומגייסות כספים. האנטי-סופרג’יסטיות השיבו שהן לא רוצות בזה ולא נהנות מזה, אולם הן נדחקו למצב בו החובה הקדושה להגן על ערכי הבית והמשפחה קוראת להן, ולכן הן חייבות לפעול בציבור¹¹.

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שזכות הבחירה מאיימת על הנשיות עצמה. לתפיסתן, אישה מצביעה היא אישה שנוהגת כמו גבר, ולכן היא מאבדת את זהותה הייחודית כאישה. הפעילות הביתית כאם וכרעיה היא זו שמקנה ערך לזהות הנשית בעוד פעילויות בזירה הציבורית מחריבות את מושג האישה עצמו¹². בשנת 1916, אמרה האנטי-סופרג’יסטית ג’וזפין ג׳וול דודג׳ “אנחנו אלה ששומרות על הבית ועל הטוב ביותר שיש באישה האמריקאית”⁴. האנטי-סופרג’יסטיות ידעו שהן נשים משום שהן התנהגו כפי שהיה מצופה מנשים לנהוג באותה התקופה. לעומת זאת, לסופרג’יסטיות לא היה אכפת לנפץ את התפקידים המסורתיים והן ידעו שהן נשים ללא קשר לאופן בו בחרו לנהוג¹². כשהאנטי-סופרג’יסטיות טענו שמקור הכוח של האישה הוא בתפקידה כאם וכרעיה – הן העריכו נכוחה את מצבן שלהן. המעמד שלהן כנשים ביתיות שנשואות לגברים בעלי השפעה – העניק להן כוח⁴. התנועה הסופרג’יסטית, שחתרה תחת תפקידי המגדר המסורתיים, היוותה עבורן איום של ממש².

זכות הבחירה תוביל להרס הנישואים

האנטי-סופרג’יסטיות גוננו לא רק על תפקידה המסורתי של האישה כאם וכרעיה, אלא גם על ערך המשפחה הקשור באופן הדוק לתפקיד האישה. הן טענו שהסופרג’יסטיות רוצות להחליף את “קשר הנישואין הקדוש” ב”חוזה שותפות” שיאפשר גירושים בתנאים קלים⁴. האנטי-סופרג’יסטיות, מדלן וינטון דלגרן ואלינור בויל יואינג שרמן, הזהירו שהסופרג’יסטיות מוכרות לנשים אשליה של זכויות הפרט שמפרה את העקרון הבסיסי של הממשל הרפובליקני לפיו המשפחה היא בסיסו. הסמכות הגברית הייתה כה חשובה עבורן עד שהן יצאו לא רק נגד חקיקה סופרג’יסטית אלא גם נגד חקיקה שמכירה בנשים כבעלות זכויות. החברה לדבריהן זקוקה לאמהות, רעיות, מחנכות ופילנתרופיות שעובדות בצדקה, ולא לנשים שמתחרות נגד גברים על מקומות עבודה¹³.

האנטי-סופרג’יסטיות תיעבו את ערכי האינדיבידואליזם וחירויות הפרט שהסופרג’יסטיות קידמו כערכים ראויים. עבורן: המשפחה, ולא הפרט, היא היחידה הבסיסית עליה החברה נשענת² והנישואים הם ערך עליון¹¹. הן האמינו שהאינטרס של האישה מצוי בשילוב כוחות עם משפחתה ולא עם נשים אחרות. אחת האנטי-סופרג’יסטיות טענה שהבעיה טמונה בניסיון להעניק לנשים מעמד נפרד: מעמד הנשים. מתן זכות בחירה לנשים נתפס כמיותר משום שנשים הרי יצביעו בדיוק כמו בעליהן. אם הן לא יצביעו כמו בעליהן, הרי שמתן זכות הבחירה לנשים מסוכן משום שהפיצול הפוליטי יגרום לסכסוך משפחתי². האנטי-סופרג’יסטיות הצביעו על כך שבארבע המדינות הראשונות בהן ניתנה לנשים זכות הבחירה, שיעור הגירושין הוכפל¹¹.

בשנת 1895, אנטי-סופרג’יסטית בשם סקוט שאלה בחשש: “כשמתייחסות לאמהות בבוז, כשחיי בית נחשבים למשעממים עד שלא ניתן לעמוד בהם, כשהשאיפה לחיים אינטלקטואליים הופכת להיות כה מעוותת, מה צופן לנו העתיד?״²

זכות הבחירה תפגע במעמד האישה

סוגיית זכות הבחירה לנשים הייתה לסמל של שינוי חברתי דרמטי משני צדי המתרס. בעוד הסופרג’יסטיות התרגשו מהאפשרות לשינוי כזה, האנטי-סופרג’יסטיות פחדו ממנו ממש. זכות הבחירה סימלה עבורן מתכון לכינון יחסים חדשים בין גברים לנשים שיגרום לאובדן ההגנות והפריווילגיות מהן הן נהנו בהתאם, למעמדן החברתי², ואף יוביל לדיכוי שלהן. זכות הבחירה נתפסה על ידי נשים אליטיסטיות ושמרניות כאיום ממשי על האינטרסים והמעמד שלהן. נשים אלו פעלו במעגלים חברתיים שהגנו על מעמדן. רבות מהן עסקו בפעילויות רווחה (טיפול בעניים, בחולים ובאסירים) והן נהנו מיוקרה חברתית כמומחיות בתחומן. משום שהן היו קרובות לצלחת (הן היו רעיות, בנות או אחיות של גברים רבי השפעה), הן לא נזקקו לזכות ההצבעה אלא הצליחו להשפיע פוליטית דרך בני משפחתן⁴.

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שמתן זכות בחירה לנשים יגרום לאובדן היחס האבירי שגברים מעניקים לנשים. בשנת 1911, האנטי-סופרג’יסטית אליס היל צ’יטנדן שאלה: “האם גברים ימשיכו לחוש את אותה המחויבות כלפי רווחת נשים ברגע שלנשים תהיה זכות בחירה והן יוכלו לדאוג לעצמן?”². הרטוריקה האנטי-סופרג’יסטית ניצלה את החשש של נשים מדחייה גברית ומאובדן ההגנה לה נשים מסוימות זכו, והאשימו את הסופרג’יסטיות בכך שהן משרתות את האינטרס הגברי⁵: “סופרג’יסטיות מציעות לגברים דרך קלה לברוח מהחובות שלהם כלפי נשים”⁵. האנטי-סופרג’יסטית, קרולין פיירפילד קורבין, טענה שכל עוד זכות הבחירה ניתנת לגברים בלבד – הדבר מחייב אותם לדאוג לנשים, לתמוך במשפחות שלהם ולשרת את החברה. ברגע שהנשים יקבלו את זכות הבחירה – הדבר יוביל לשוויון שיפגע בנשים¹³.

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שזכות הבחירה לנשים תוביל לאובדן של פריווילגיות כמו הזכות לקדימות בכניסה לסירת הצלה כשספינה טובעת, הזכות לתמיכה כלכלית על ידי האבא או הבעל, פטור מהשתתפות בחבר מושבעים ופטור מהצבא³. האנטי-סופרג’יסטית, מיני ברונסון, טענה שמתן זכות בחירה לנשים יפגע בחוקי העבודה שמגנים על נשים. היא סברה שנשים זכו להגנה בחוקי עבודה רק משום שהן המין החלש, אולם אם הנשים יקבלו את זכות הבחירה, חוקי העבודה לא יגנו עליהן עוד¹³. האנטי-סופרג’יסטית, מולי אליוט סיוול, טענה שללא זכות בחירה, אישה נשואה לא נושאת באחריות על החובות של בעלה אותם צבר לפני שהתחתנו, כשהבעל מנגד אחראי על כל החובות של אשתו שצברה לפני שהתחתנו. כמו כן, אישה נשואה יכולה לדרוש מבעלה מזונות עבור ילדיהם הקטנים. המאבק הסופרג’יסטי הוצג כמתקפה על הזכות של הנשים להיתמך כלכלית לכל חייהן בידי הגברים משום שזכות הבחירה תאלץ את הנשים להתחרות מול הגברים ולהפסיד כך את כל הפריווילגיות שלהן. נשים באותה התקופה, היו תלויות כלכלית בחסדי הגברים, ולכן עצמאות כלכלית לנשים הייתה אחת המטרות של המאבק הסופרג’יסטי. בהקשר זה, אמרה הסופרג’יסטית קארי צ’פמן קאט “אני מאמינה שיום יבוא שבו כל אישה שלא מרוויחה את לחמה בכוחות עצמה, תחשב לזונה”².

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שהנשים בחברה מוגנות. בשנת 1896, אמרה אחת האנטי-סופרג’יסטיות: “נשים כיום כה מוגנות על ידי החוקים שנחקקו על ידי גברים, עד שאין להן עוד מה לבקש מהחוק”. טענה זו מדגימה את הקשר בין המעמד הגבוה לאנטי-סופרג’יסטיות. שביעות הרצון שלהן מהמצב הקיים ביטא פער ואדישות גדולה כלפי המצוקה של נשים מהמעמד הנמוך (אף על פי שהאנטי-סופרג’יסטיות טענו שהן מייצגות את הפועלות והעניות). האנטי-סופרג’יסטיות עשו ככל שביכולתן להגן על הסטטוס קוו המוכר והנוח. הן לא הצליחו להזדהות עם נשים שנמצאות מחוץ למעמד החברתי שלהן, וראו בסופרג’יזם רק אפשרות להפסד².

זכות הבחירה היא נטל על נשים

בשנת 1871, האנטי-סופרג’יסטית קתרין ביצ’ר טענה שרוב גדול של נשים אמריקאיות מתייחסות לזכות הבחירה לא כאל פריווילגיה אלא כאל אקט של דיכוי הכופה עליהן להניח שיש להן אחריות ומחויבויות השייכות לגברים, אותן הן לא מסוגלות לשאת. מחויבויות חדשות אלו יסיתו לדבריה את הנשים מהחובות האמיתיות שלהן². בשנת 1892, כתבה אנטי-סופרג’יסטית נוספת: “לנשים יש את הזכות לדרוש פטור מהחיים הפוליטיים, ולגברים אין שום זכות להטיל עליהן את הנטל הזה”. בשנת 1895, כתבה אחרת: “לנשים יש במהלך חייהן חובות כבדים, וכעת מספר נשים להוטות מבקשות להכפיל לנשים את הנטל”¹¹. בשנת 1913, האנטי-סופרג’יסטית, גרייס דאפילד גודווין, טענה בחיבורה “עשר סיבות טובות נגד זכות הבחירה” ש”זכות הבחירה אינה זכות שנמנעת מאיתנו, אלא נטל שמוסר מעלינו”⁴.

האנטי-סופרג’יסטיות האמינו שזכות הבחירה היא נטל כבד והרסני לנשים, וכינו אותה “נטל הבחירה”². זכות הבחירה לתפיסתן אינה מייצגת את זכותה של האישה לדרוש את מקומה בחברה אלא מייצגת עול כבד משקל שימשוך אותה למטה וישעבד אותה למחויבויות שאינן מעניינה¹¹. זכות הבחירה תאלץ את האישה לעסוק בתחומים שבעבר היו שוליים בחייה. היא תאלץ לא רק להצביע בבחירות אלא גם להיות מעורבת בחיים הפוליטיים והציבוריים (השתתפות בפריימריז ובאירועים פוליטיים מפלגתיים נוספים, חברות בחבר מושבעים, ריצה למשרות ציבוריות וכדומה). המחויבויות החדשות הללו יבואו על חשבון המחויבויות של האישה כלפי הילדים ועבודת הצדקה שלה בחברה, ויפגעו בתרומתה לחברה¹¹⁶.

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שלנשים, שממלאות את תפקידן הביתי כהלכה, לא ישארו הזמן והאנרגיה כדי להשתתף גם במרחב הציבורי², ולכן הסופרג’יסטיות נתפסו על ידן כנשים שמזניחות את הבית ואת המשפחה, משום פעילותן הציבורית. כמו כן, הסופרג’יסטיות הואשמו בכך שהן מנסות להגדיל את האחריות של הנשים ובכך שהן מחבלות במקור הזהות הנשית העיקרית – הבית והמשפחה⁵. האנטי-סופרג’יסטיות טענו שגם אם אישה מסוגלת להצביע, הרי שגבר לא מסוגל לטפל בילדים, ולכן אם אישה תקבל את זכות הבחירה, היא תישא על גבה עוד מחויבויות בעוד הגבר לא מסוגל לשאת במחויבויות האישה – דבר שיגרום לחוסר צדק מפלצתי. בעצומה שניסחו האנטי-סופרג’יסטיות נכתב כי המחויבויות הרגילות של הנשים ממלאות את חייהן כהלכה, ואין אף אחד שיכול לבצען פרט לנשים. זכות הבחירה לא יכולה להתקיים ללא ההקרבה של האינטרסים החשובים ביותר של המשפחה ושל החברה כולה, ולכן יש להתנגד לה². 

רוב הנשים נגד זכות בחירה לנשים

בשנת 1915, נשיאת ארגון מסצ’וסטס נגד זכות בחירה לנשים, איי.ג’יי. ג’ורג  (A.J. George) שאלה: האם יש בנמצא גבר או אישה הגיוניים שיכולים להכחיש את העובדה שיש סיבות טובות לכך שהתנועה הסופרג’יסטית היא תנועת הנשים היחידה מאז ומעולם שנתקלה בהתנגדות מצד ארגוני נשים?².

הסופרג’יסטיות והאנטי-סופרג’יסטיות הסכימו זו עם זו (לפחות בתקופה מסוימת) שרוב הנשים לא דורשות את זכות הבחירה. נשים רבות היו אדישות לסוגיה, וחלקן אכן התנגדו לדבר. האנטי-סופרג’יסטיות השתמשו בנתון הזה כדי לערער באופן יסודי את הטענה שהדרישה לזכות הבחירה לנשים נעשית בשם כל הנשים ועבור כל הנשים. הן טענו שהתנועה הסופרג’יסטית היא למעשה תנועה של מיעוט נשים, שרוב הנשים בכלל לא רוצות את זכות הבחירה ולכן אין לכפות את זכות הבחירה על נשים².

האנטי-סופרג’יסטיות שאלו את הציבור: ‘איך זכות הבחירה תועיל לנשים אם רובן בכלל לא רוצות בה או אדישות כלפיה?’. האנטי-סופרג’יסטית איי.ג’יי. ג’ורג’ הוסיפה ואמרה: ״רוב הנשים, שחשבו לעומק על זכות הבחירה לנשים, מבינות שמדובר באיום לחברה, בעוד הרוב הגדול של הנשים, שלא חושב על הנושא הזה לעומק – מתנגד לו. מדובר באות אזהרה שאסור לגברים להתעלם ממנו. אם רוב הנשים אכן היו דורשות זכות בחירה, הגברים לא היו מונעים זאת מהן, גם אם היו להם השגות רציניות בנושא, אבל כשרק שבריר קטן ביותר של נשים דורש זכות בחירה, בעוד רוב הנשים לא רוצות בכך – מתן זכות בחירה יהיה אי צדק משווע”². העובדה שנשים רבות אכן היו אדישות לסוגיה, אפשרה לכל צד לנסות ולטעון שרוב הנשים נמצאות בצד שלו. היסטוריונים לעתים מתייחסים למאבק הסופרג’יסטי ככזה שאיחד בין כל הנשים, אולם קיימות ראיות לכך שהסופרג’יזם מעולם לא נתמך על ידי רוב הנשים בארצות הברית³.

מבחינתן של הפעילות בשני צדי המתרס, אחת האינדיקציות לרצון ציבור הנשים באה לידי ביטוי במספר המנויות לניוזלטרים בארגונים השונים. בשנים האחרונות של המאבק, מספר המנויות בתשלום של התנועה הסופרג’יסטית עלה בהרבה על מספר המנויות בתשלום של התנועה האנטי-סופרג’יסטית. בשנת 1916, הארגון הלאומי נגד זכות בחירה לנשים דיווח על 350,000 מנויות. בשנת 1917, ההתאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשים דיווחה על 2 מיליון מנויות¹¹. הדיווח של הארגון הלאומי נגד זכות בחירה לנשים לא הצליח להתגבר על הדיווח של התנועה הסופרג’יסטית, ועמד בשיאו על 700,000 מנויות בסוף העשור⁴. עבור האנטי-סופרג’יסטיות, היה זה הכרחי לטעון שרוב הנשים לא רוצות בזכות הבחירה, אבל עם הנתונים הללו, היה להן קשה להוכיח זאת. הן השתמשו בנתונים הללו כדי לטעון שמיעוט המנויות היחסי בצד שלהן מוכיח שנשים לא רוצות להיות מעורבות בנושאים פוליטיים¹¹. האנטי-סופרג’יסטית, מולי אליוט סיוול, טענה שמשום שהאנטי-סופרג’יסטיות הן רוב עצום בחברה, לא רואים הרבה נסיונות מצידן לחשוף את הציבור לצד המתנגד לזכות בחירה – משום שזה הצד הרווח⁴.

באחד העלונים של האנטי-סופרג’יסטיות נשאל: “מדוע יש לכפות את זכות הבחירה על נשים?”⁴. האנטי-סופרג’יסטית אלמירה הארט לינקולן פלפס טענה שהרוב הדומם של הנשים מתנגד לזכות בחירה לנשים שהיא בבחינת מידה רעה של ה”תומאס פייניות הנשיות”¹³. בינואר 1920, טענה אנטי-סופרג’יסטית נוספת כי “רוב הנשים לא רוצות את זכות הבחירה, ולא יצביעו אם ההזדמנות הזו תינתן להן”¹¹. האנטי-סופרג’יסטית, שרה יוזפה הייל, כתבה: “על כל אישה אחת שרוצה זכות בחירה, יש חמישים נשים ששוללות אותה”³.

בעוד האנטי-סופרג’יסטיות טענו שהן מייצגות את האישה הממוצעת ואת ‘הרוב הנשי הדומם’, הסופרג’יסטיות טענו שהאנטי-סופרג’יסטיות מייצגות למעשה רק את האליטה. האנטי-סופרג’יסטיות התאמצו למצוא דרכים שיתמכו בטענה שהן אלו שמייצגות את רוב הנשים, ולא הסופרג’יסטיות. הן בדקו נתונים סטטיסטיים ממדינות בארה”ב בהן לנשים יש זכות בחירה, מצאו ששיעור ההצבעה של נשים הוא נמוך וטענו שהדבר מוכיח שנשים לא רוצות להצביע. עוד טענו כי כשנעשו צעדים לשיפור רווחת הנשים במדינות אלו (למשל חוקים ומשאלים לרווחת האם והילד) – השיפורים הללו התקבלו בזכות הצבעת הגברים, משום ששיעור הצבעת הנשים היה כל כך נמוך עד כי לא באמת השפיע על התוצאה.  בשנת 1919, האנטי-סופרג’יסטיות דיווחו שתקציב התנועה הסופרג’יסטית בניו יורק עומד על 420,000 דולר, כאשר 80% ממנו – מקורו בתרומות של 47 אנשים. הן טענו שהדבר מראה שרוב תקציב התנועה הסופרג’יסטית בניו יורק אינו נובע מגיוס מאסיבי של כסף מנשים – מה שמוכיח שנשים לא תורמות למאבק הסופרג’יסטי¹¹.

לאורך כל שנות המאבק, טענו האנטי-סופרג’יסטיות שרוב הנשים לא רוצות בזכות הבחירה. על טענה זו הגיבה הסופרג’יסטית אליס סטון בלקוול באחד מחיבוריה: “שינויים רבים הקשורים בנשים התרחשו לטובה במסגרת החוק בחצי המאה האחרונה. חוקים נכתבו ובוטלו. כיום, כולם מאשרים את החוקים הללו משום שכיום הם בבחינת עובדה מוגמרת, אבל אף אחד מהחוקים הללו לא היה נחקק, אם היה זה הכרחי להמתין שרוב הנשים יבקשו אותם”. סופרג’יסטית נוספת טענה שיש להעניק לנשים את זכות הבחירה למרות התנגדות הנשים משום ש״אנחנו לא המתנו עד שרוב הנשים יבקשו את הזכות להשכלה גבוהה לפני שהזכות הזו ניתנה לנו״ ³.

משאלי עם בנושא זכות הבחירה לנשים:

לאורך תקופת המאבק בעד ונגד זכות בחירה לנשים, נערכו מספר נסיונות למשאלי עם במדינות ארצות הברית בסוגיית מתן זכות בחירה לנשים. גם הסופרג’יסטיות וגם האנטי-סופרג’יסטיות סלדו מהרעיון של משאל עם בנושא. הסופרג’יסטיות התנגדו להשתתפות נשים במשאלי עם בנושא משום שהבינו שרוב הנשים מתנגדות למתן זכות בחירה לנשים. גם האנטי-סופרג’יסטיות לא היו מרוצות מהצעות למשאלי עם משום שהדבר היה מאלץ אותן לעודד נשים לצאת ולהצביע על זכותן לא להצביע (והדבר עשוי היה להיראות מוזר ביותר)³.

במדינת וושינגטון בשנת 1871, המנהיגה הסופרג’יסטית סוזן ב. אנתוני התנגדה לאפשרות שנשים יצביעו במשאל עם בנוגע לזכות בחירה לנשים בטענה שמצב השעבוד של הנשים לא מאפשר להן לראות את הנושא בבהירות. משאל העם היחיד שנערך בקרב נשים בלבד התקיים בשנת 1895 במדינת מסצ’וסטס. לקראת המשאל, האנטי-סופרג’יסטיות עודדו את נשות מסצ’וסטס להשאר בביתן ולא לצאת להצביע במשאל כדי להוכיח שנשים לא מעוניינות לקחת חלק בפוליטיקה. הרוב המוחץ של הנשים אכן לא הצביע, כשרק 4% מכלל הנשים הזכאיות להשתתף בו – הצביעו. ב-57 ערים במדינה, לא הייתה אישה אחת שהצביעה בעד מתן זכות בחירה לנשים. מתוך ארבעת האחוזים שכן הצביעו – 96% הצביעו בעד מתן זכות בחירה לנשים. מנהיגות סופרג’יסטיות כמו ג’וליה וורד האו השתמשו בנתון זה כדי להצביע על ניצחון, אבל הן לעולם לא דרשו עוד משאלי עם בקרב נשים בלבד³. האנטי-סופרג’יסטיות טענו שזכות הבחירה נדרשת על ידי מיעוט של נשים, ולכן הדרישה הזו היא דרישה אנטי-דמוקרטית שנכפית על נשים. כדי להוכיח זאת, הן השתמשו בשיעור ההצבעה הנמוך של נשים במשאל העם במסצ’וסטס. באמצעות שיעור ההצבעה הנמוך, הן ניסו להוכיח “אדישות עמוקה” לנושא בקרב רוב הנשים⁴.

בשנת 1910, המנהיגות הסופרג’יסטיות, אנה האוורד שו, אידה הסטד הארפר והאריוט סטנטון בלאטש, התנגדו למשאל עם בקרב נשים בניו יורק. בשנת 1911, האנטי-סופרג’יסטית, מיני ברונסון, הציעה שהנשים עצמן יחליטו בנוגע לשאלת זכות הבחירה לנשים, אבל הסופרג’יסטיות התנגדו להצעתה. שנתיים לאחר מכן, גם התאולוג, ליימן אבוט, הציע שהנשים לבדן יכריעו בשאלה זו ושוב – הסופרג’יסטיות התנגדו להצעתו. בשנת 1918, איש הקונגרס, פרנק קלארק, הציע לערוך משאל עם לאומי לנשים בלבד. המנהיגה הסופרג’יסטית, קארי צ’פמן קאט, התנגדה להצעה זו בטענה שהיא לא חוקתית וחסרת טעם. ההיסטוריון, ג’וזף מילר, טוען שהתנגדות זו אירונית בצורה ראויה לציון: מנהיגות התנועה הסופרג’יסטית התנגדו למעשה להצעה שנשים יצביעו בשאלת זכות הבחירה לנשים בטענה שהחוקה לא מאפשרת זאת. האנטי-סופרג’יסטית, אליס ג’ורג’, הצביעה על הפרדוקס הזה מול הקונגרס כשאמרה: הסופרג’יסטיות רוצות יותר קולות ויותר דמוקרטיה. הן רוצות לאפשר לנשים להשפיע בכל נושא אחר פרט בשאלת מתן זכות בחירה לנשים³.

סופרג׳יסטיות קשורות באופן הדוק לתנועות מהפכניות שמאיימות על הסדר החברתי

אחת הטכניקות הרטוריות הנפוצות שמשמשות לפגיעה בלגיטימיות של תנועה חברתית, היא הניסיון להציגה כתנועה רדיקלית (ומכאן – מאיימת על הסדר החברתי הקיים). האנטי-סופרג’יסטיות השתמשו בטכניקה זו ותקפו את האידאולוגיות של הסופרג’יסטיות במטרה להציגן כרדיקליות. הן ניסו להטיל ספק בפטריוטיות של הסופרג’יסטיות וקשרו את הסופרג’יזם לכוחות פוליטיים שנתפסו בציבור כמסוכנים כמו פמיניזם, סוציאליזם, בולשביזם, אנרכיזם, קומוניזם ואתאיזם⁴. טיעון זה היה אחד החשובים והבולטים שבו השתמשו האנטי-סופרג’יסטיות בשנים האחרונות למאבקן².

המפלגה הסוציאליסטית הייתה המפלגה היחידה שתמכה בתנועה הסופרג’יסטית באופן עקבי³. האנטי-סופרג’יסטיות השתמשו בתמיכה הזו כדי להפחיד את הציבור מפני התנועה הסופרג’יסטית. קרולין פיירפילד קורבין, נשיאת ארגון הנשים באילינוי נגד זכות בחירה לנשים, חברה עלונים רבים הקושרים בין סופרג’יזם לסוציאליזם. בשנת 1915, נכתב בעיתון האנטי-סופרג’יסטי  The Woman’s Protest: ״האיום האמיתי של התנועה הסופרג׳יסטית הוא הברית השטנית שלה עם סוציאליזם ופמיניזם״².

לתנועה הסופרג’יסטית היה קשר ארוך עם התנועה הפמיניסטית שתמכה בכל מיני נושאים שנויים במחלוקת כמו אהבה חופשית, רפורמות בנישואים להקלת גירושין ופיקוח ילודה¹⁹. כמו כן, התנועה הסופרג’יסטית קיבלה תמיכה גם מהתנועה הפוליגמיסטית. הרעיונות הללו נחשבו למגונים בציבור³, והאנטי-סופרג’יסטיות עשו כמיטב יכולתן כדי לקשור אותם עם הסופרג’יסטיות.

בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19, ויקטוריה וודהול הפכה למנהיגה סופרג’יסטית בארה”ב. בנוסף, היא הייתה גם הדוברת ופעילה בולטת בתנועת האהבה החופשית שעודדה את הציבור לכונן יחסים רומנטיים ללא התחשבות במגבלות מוסד הנישואים (וודהול הצהירה למשל שיש לה זכות להיות כל יום עם מאהב אחר, אם זה מה שהיא רוצה בו). בגלל פעילותה בתנועת האהבה החופשית, היא נודעה לשמצה ונחשבה בעיני גברים ונשים רבים לאישה הכי לא מוסרית באמריקה³. האנטי-סופרג’יסטיות השתמשו בשמה כדי לפגוע בתנועה הסופרג’יסטית כולה. הן תייגו את התנועה כרדיקלית ואת חברותיה כנשים לא מוסריות שמתנגדות לערכי המשפחה⁴. כמו כן, שמה של התנועה הסופרג’יסטית נקשר גם ברעיון הפוליגמיה שנתפס כמגונה בציבור. הקשר בין פוליגמיה וסופרג’יזם נעשה לאחר שהמורמונים העניקו לנשים זכות בחירה ביוטה בשנת 1870. הם עשו כן ככל הנראה כדי לנסות למנוע מהקונגרס להוציא את הפוליגמיה אל מחוץ לחוק (ונזקקו לקולות הנשים המורמוניות לשם כך). שנים רבות לאחר מכן, הסופרג’יזם המשיך להיות מקושר לפוליגמיה³.

האנטי-סופרג’יסטיות תפסו את התנועה הסופרג’יסטית כתנועה המבקשת לבצע שינוי פונדמנטליסטי בקשר שבין גברים לנשים. הן טענו שאם הסופרג’יסטיות ינצחו, הדבר יוביל לקץ האבירות הגברית (גברים יפסיקו להגן על נשים), שיעור הקונפליקטים בין גברים לנשים יעלה, שיעור הגירושים יעלה ומוסד המשפחה ייכחד. הקשר בין תנועת האהבה החופשית לבין הסופרג’יזם גרם לפגיעה תדמיתית בתנועה הסופרג’יסטית. הסופרג’יסטית, סוזן ב. אנתוני, ניסתה למזער נזקים בכך שהיא מנעה מוודהול לנאום בכנסים הסופרג’יסטים בניו יורק, אבל הקישור בין התנועות כבר נצרב בתודעה הציבורית, והתנועה הסופרג’יסטית התמודדה באותה העת עם בעיית יחסי ציבור קשה. באותה התקופה, בין השנים 1892-1871, התנועה הסופרג’יסטית לא הצליחה להגיע להישגים³.

התנועה הסופרג’יסטית הצטיירה גם כתנועה אנטי דתית. בשנת 1895, הסופרג’יסטית אליזבת קיידי סטנטון, פרסמה את ספרה The Woman’s Bible שאתגר את התפיסה המסורתית של מעמד האישה בדת. בספרה, החליפה את אלוהים באמא ואבא שמימיים – רעיון שהיה קשה לעיכול גם עבור הסופרג’יסטיות עצמן. הדבר גרם לנשים להתרחק מהתנועה. הסופרג’יסטיות ניסו להתכחש לספר שנה לאחר הוצאתו, אבל החיבור בין סופרג’יזם לאנטי דת כבר היה חזק מידי³. באותם הימים, הסופרג’יסטיות נסעו לבדן במסעות הפרסום שלהן ודיברו בפומבי בקולי קולות מול ציבור גברים במרחב הציבורי. הדבר נחשב לא רק לבלתי קונבנציונלי אלא למעשה לא מוסרי. בעוד שני הצדדים השתמשו בשכנוע מוסרי, רק האנטי-סופרג’יסטיות זכו לתמיכה של האורתודוקסיה הדתית⁴.

דבר נוסף שפגע מאוד ביחסי הציבור של התנועה הסופרג’יסטית בארה”ב היה הזרם המיליטנטי של התנועה הסופרג’יסטית בבריטניה. הסופרג’יסטית הבריטית, אמלין פנקהרסט הנהיגה ארגון מיליטנטי במסגרתו הפעילות הסופרג’יסטיות ביצעו פעולות ישירות: הן שברו חלונות, הציתו שריפות, הרסו כנסיות והשחיתו יצירות אמנות. אף על פי שהסופרג’יסטיות המיליטנטיות היוו חלקיק זעום בתנועה הסופרג’יסטית הבריטית, הן זכו לסיקור גדול יותר בעיתונות האמריקאית מאשר הזרם המתון הגדול. הציבור האמריקאי חשש שגל אלימות כזה יגיע גם למאבק הסופרג’יסטי באמריקה³. האנטי-סופרג’יסטיות ניצלו סנטימנט זה, והציגו את הסופרג’יסטיות המיליטנטיות כהוכחה לכך שהתנועה הסופרג’יסטית כולה מסוכנת ורדיקלית⁴.

בין השנים 1919-1917, הסופרג’יסטית האמריקאית, אליס פול וחסידותיה ממפלגת הנשים הלאומית (שהיוו 3% מהתנועה הסופרג’יסטית ונחשבו לרדיקליות ביותר באמריקה) עמדו במחאה שקטה מול הבית הלבן במה שכונה מחאת המשמר הדומם. האסטרטגיה הזו, שהציקה לנשיא ולאנשי הבית הלבן בזמן מלחמת העולם הראשונה היתה רדיקלית וגרמה לציבור להתרחק מהתנועה הסופרג’יסטית³. האנטי-סופרג’יסטיות זעמו על כך שהסופרג’יסטיות ממשיכות להאבק למען זכות בחירה בזמן חירום. הן טענו שהסופרג’יסטיות הן אנוכיות שמתנהגות באופן מפלצתי ומעורר רחמים וכינו אותן פרו-גרמניות ופציפיסטיות¹¹⁵. מאוחר יותר, דעת הציבור השתנתה והמפגינות זכו לאהדת הציבור עם היוודע תנאי כליאתן³.

אף על פי שהמאבק הסופרג’יסטי היה ברובו מתון, הסופרג’יזם נתפס כמאבק רדיקלי מסוכן שמפריע לסדר הציבורי³. חלק מהאנטי-סופרג’יסטיות התנגדו לתנועה הסופרג’יסטית רק מתוך רצון להרחיק את עצמן מהתדמית הסופרג’יסטית¹⁹. הסופרג’יסטיות טענו שהן קורבן של אי צדק, אולם האנטי-סופרג’יסטיות ניסו להציג את החברה כקורבן האמיתי של הסופרג’יסטיות האגרסיביות⁴.

זכות הבחירה תאפשר לנשים בורות ומרושעות להשפיע

אחד הטיעונים של האנטי-סופרג’יסטיות נגד זכות בחירה לנשים נשען על רגשות מעמדניים, גזעניים וקסנופובים, לפיו אם זכות הבחירה תינתן לנשים – נשים “בורות ומרושעות” (נשים מהמעמד הנמוך, נשים שחורות ונשים מהגרות) יצביעו גם כן – דבר בהכרח ישפיע פוליטית ויפגע באינטרס של הנשים הלבנות מהמעמד הגבוה.

גם הסופרג’יסטיות וגם האנטי-סופרג’יסטיות ניצלו את הסנטימנט הגזעני בציבור, אבל מהעשור השני של המאה העשרים, האנטי-סופרג’יסטיות השתמשו בו ביתר אגרסיביות. בעוד הסופרג’יסטיות טענו שזכות בחירה לנשים שחורות לא תפגע בעליונות הלבנה, האנטי-סופרג’יסטיות טענו שהיא תחריב את העליונות הלבנה⁴. האנטי-סופרג’יסטיות ממדינות הדרום השתייכו לרוב למעמד בעלי המטעים. מאבקן נגד זכות בחירה לנשים היה קשור למאבק רחב יותר של שמירה על הסדר הגזעי²². כשמדינת אלבמה שקלה את יחסה לתיקון ה-19, ארגון הנשים בדרום שהתנגד לאשרור התיקון הזה, Woman’s Anti-Ratification League, קבע את הסיסמה: “אלבמה לאלבמים”. האנטי-סופרג’יסטיות של הארגון שלחו מכתב למחוקקים באלבמה בו טענו שהן מייצגות 80% מנשות אלבמה הלבנות, וביקשו מהמחוקקים שיגנו עליהן מפני אלו שמבקשים להשחית את התרבות האנגלו-סקסית⁴. נשות הדרום חששו מאוד מהאפשרות שנשים שחורות יצביעו וישפיעו. הטינה שלהן כלפי התיקון ה-19 הייתה כה עזה עד שאפילו סגנית נשיאה של הארגון הלאומי לזכות בחירה לנשים, הסופרג’יסטית קייט גורדון, יצאה בקמפיין נגדו. סופרג’יסטיות דרומיות נוספות (דוגמת לורה קליי ואן פלזנט) שנאבקו למען זכות בחירה לנשים, התנגדו גם כן לאשרור התיקון ה-19 משום שהאמינו שזכות בחירה לנשים היא סוגיה שכל מדינה ומדינה בארה”ב צריכה להכריע בכוחות עצמה, מבלי שחוק פדרלי יכפה זאת עליה³.

• 

• 

• 

חשש נוסף של האנטי-סופרג’יסטיות היה מפני האפשרות שעניות וזונות יצביעו בהמוניהן ויאיימו על אורח החיים הנוח שלהן⁴. האנטי-סופרג’יסטיות ידעו שמעמדן הגבוה מאפשר להן להשפיע על המחוקקים, ולא רצו לחלוק את מנעמי השלטון עם נשות המעמד הנמוך³. הן חששו שאם כל הנשים יקבלו את זכות הבחירה, נשים “לא מוסריות” יחשפו נשים אחרות לזוועות העולם ויגרמו להן לנטוש את המחויבויות שלהן כלפי החברה. זכות הבחירה לנשים נתפסה על ידן כצעד אחורה שמבקש להחליף יכולת השפעה מוכרת ועובדת ביכולת השפעה מפוקפקת¹². על פי הערכות, בשנת 1870, שני מיליון זונות חיו באמריקה, והאנטי-סופרג’יסטיות השתמשו שוב ושוב בטיעון “הנשים המרושעות” בשימועים בקונגרס³. הן טענו שאחת הבעיות הגדולות בזכות בחירה לנשים היא שלא רק נשים טובות ומוסריות יצביעו, אלא גם נשים מרושעות. האנטי-סופרג’יסטית, קתרין ביצ׳ר וחסידותיה טענו שזכות הבחירה לנשים תתן לנשים הבזויות והשפלות ביותר את הדבר שהן הכי רוצות: כוח באמצעותו הן ישפילו ויתנגדו לאלו המביטים בהם מלמעלה בבוז ובלעג².

בציבור היה חשש מפני גלי ההגירה ששטפו את אמריקה באותה התקופה, והאנטי-סופרג’יסטיות ניצלו חששות אלו וטענו שזכות הבחירה לנשים תוביל להשתלטות של המהגרים על מוסדות המדינה². הרעיון של זכות בחירה אוניברסלית (כזו הניתנת לכל האזרחים הבוגרים) היה פופולרי בשנת 1850, אולם שלושים שנה לאחר מכן, הפופולריות שלו ירדה בקרב המעמד הבינוני-גבוה משום שמנגנון זכות ההצבעה הפך למושחת: מהגרים רבים (שלא הגיעו ממדינות דמוקרטיות ולא הבינו את חשיבותה של זכות הבחירה) מכרו את זכות הבחירה שלהם לקבלני קולות עבור כסף או משקה. הציבור חשש מאסון, והסופרג’יסטיות נאלצו לא רק לנסות לשכנע אותו בנחיצות זכות הבחירה לנשים, אלא לשכנע אותו בראש ובראשונה בנחיצות הוספה של מצביעים נוספים למערכת ההצבעה המושחתת מלכתחילה. בשנת 1889, הפמיניסטית, ג’ין סוויסהלם, חששה גם היא מאיבוד שליטה וטענה נגד זכות בחירה לנשים. לדבריה, כבר כעת הממשל מתמודד עם זכות הצבעה של גברים בורים וחסרי אחריות, ואם גם הנשים יקבלו את זכות הבחירה, הממשל יקרוס תוך עשור³. 

הנאמנות של האנטי-סופרג’יסטיות כלפי המעמד שלהן הייתה כאמור גדולה יותר מהנאמנות כלפי המגדר שלהן. הן התייחסו אל המעמד הנמוך בחשדנות וטענו ששחיתות ואכזריות הן דרכי הפעולה של העניים, השחורים והמהגרים. עוד טענו שזכות הבחירה לנשים תכפיל את כוחם של העניים, שעלולים להצביע כגוש אחד נגד האינטרסים של המעמד הגבוה². גם הסנטור, ג׳וזף בראון, התנגד למתן זכות בחירה לנשים. לדבריו, הדבר יאפשר לשני מיליון נשים שחורות להצביע, כש-99% מהן לא יודעות כלל לקרוא מה כתוב על פתק ההצבעה. כנגד החשש מפני הצבעה של נשים בורות, הסופרג’יסטית, אליזבת קיידי סטנטון, הציעה להעביר לנשים סדנאות חינוך בנוגע לזכות הבחירה, אולם לא כולן הסכימו איתה, לרבות בתה הסופרג’יסטית, האריוט סטנטון בלאטש, שהתווכחה איתה בנושא זה מעל דפי העיתון. סוגיית המצביעים הבורים נחשבה לבעיה קשה בארה”ב, ולאחר אשרור התיקון ה-19, הסופרג’יסטית, קארי צ׳פמן קאט, ייסדה את הליגה לנשים מצביעות במטרה לעזור לנשים להבין ולממש את זכות הבחירה³.

לנשים יש יותר כוח והשפעה ללא זכות הבחירה

האנטי-סופרג’יסטיות (בעיקר בתקופת הגל השני של המאבק האנטי-סופרג’יסטי) הסכימו עם הסופרג’יסטיות שנשים צריכות להשפיע על החברה ולא להיות מוגבלות רק לחיי הבית, אך הן היו חלוקות עם הסופרג’יסטיות לגבי הדרך היעילה ביותר להשגת השפעה. בעוד הסופרג’יסטיות סברו שזכות הבחירה לנשים תעניק להן את ההשפעה המירבית, האנטי-סופרג’יסטיות העדיפו שיטות א-פוליטיות. הן עסקו שנים רבות בפעילות חברתית לקידום הנשים והחברה בדרכים א-פוליטיות שהוכיחו את עצמן מבחינתן, וחששו ששינוי השיטה שעובדת – תגרום לאובדן ההשפעה וההישגים. טיעון אנטי-סופרג’יסטי זה, בניגוד לטיעונים אנטי-סופרג’יסטים מוקדמים יותר שמתנגדים לפעילות של נשים בזירה הציבורית, מתווכח עם הסופרג’יסטיות על הדרך הנכונה להשגת כוח ולא על עצם הנחיצות בהשגת כוח³. נשיאת ארגון הנשים האנטי-סופרג’יסטי במינסוטה, גברת גיפילן, טענה שהעובדה שהאנטי-סופרג’יסטיות מתנגדות למעורבות של נשים בחיים הפוליטיים מתפרשת כהתנגדות לפעילות של נשים בזירה הציבורית, אולם לדבריה זו טעות גדולה, משום שאנטי-סופרג’יסטיות מאמינות שנשים צריכות להיות מעורבות בחיים הציבוריים, למעט החיים הפוליטיים⁶.

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שלנשים יש יותר כוח ללא זכות בחירה. לדבריהן, כוחה האמיתי של האישה הוא ביכולתה לעצב את החברה בדרכה – “היד שמנענעת את העריסה היא היד השולטת בעולם”². בשנת 1916, אמרה האנטי-סופרג’יסטית, ג’וזפין ג׳וול דודג׳: “אנחנו מאמינות שאישה צריכה לקחת חלק בפעילויות אזרחיות, עירוניות, פילנתרופיות וחינוכיות, ואנחנו מאמינות שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לא באמצעות פתק ההצבעה, אלא באמצעות גישה א-פוליטית״⁶. האנטי-סופרג’יסטית, קתרין ביצ’ר, האמינה שלנשים יש דרך ייחודית להשיג את מבוקשן: ראשית, הן צריכות לשכנע נשים אינטליגנטיות במטרתן, ולאחר מכן לגרום לאותן נשים אינטליגנטיות להשפיע על הבעלים, האבות והאחים שלהן כדי שיקדמו חקיקה לקידום אותה המטרה. חמישים שנות פעילות חברתית שכנעו אותה שזו הדרך הנכונה. ביצ’ר הייתה בטוחה שגברים רוצים להיטיב עם נשים ולכן יעשו כרצון הנשים אם אלו יתאחדו ויציגו בפני הגברים בקשות סבירות והגיוניות. היא האמינה ששכנוע מוסרי זו הדרך המהירה והיעילה להשגת מטרה מאשר שימוש בדרכים פוליטיות. האנטי-סופרג’יסטית, ג’וזפין ג׳וול דודג׳, טענה שהדרך הטובה ביותר עבור נשים להשגת התוצאות הרצויות היא עבודה בשיתוף עם המחוקקים ולא על ידי פיצול³. לאנטי-סופרג’יסטיות לא היה ספק שגברים יפעלו למען האינטרסים של הנשים, כל עוד הנשים ישמרו על מקומן בחברה ולא יסתו ממנו. בשנת 1913 כתבו: “הסופרג’יסטיות טוענות שנשים סובלות מחוקים לא צודקים. אם זה נכון, הפתרון של הנשים שמרגישות כך הוא להצביע על העוול, וכל מחוקק יהיה מוכן ומזומן לתקן את העוול”². הסופרג’יסטיות לעגו לגישה זו, וכינו אותה גישת הדלת האחורית שבה ההשפעה היא לא השפעה ישירה אלא השפעה על המשפיענים³. הבטחון של האנטי-סופרג’יסטיות בכך שהגברים דואגים לנשים כהלכה עשוי להעיד על קרבתן לצלחת ועל יכולתן להשפיע באופן ישיר על מקבלי ההחלטות⁴.

האנטי-סופרג’יסטיות היו פעילות מאוד במועדוני נשים (היו אלו מועדונים לקידום נשים בהם שיוך מפלגתי ודיונים מעוררי מחלוקת בנושא דת ופוליטיקה היו אסורים). בשנת 1903, כשני שליש מנשות המועדונים התנגדו לזכות בחירה לנשים. במסגרת פעילותן במועדונים, הגיעו הנשים להישגים מרשימים: בשנת 1906, החוק לניקיון המזון והתרופות נחקק בזכות פעילותן הרבה של נשות המועדונים (אף על פי שהקרדיט לחוק זה נזקף פעמים רבות לאפטון סינקלר על כתיבת ספרו הג’ונגל). חוקים נוספים להקמת פארקים, ספריות ובתי ספר עברו בזכות מאמציהן של נשות המועדונים. האנטי-סופרג’יסטיות האמינו שלפעילות במועדוני נשים יש השפעה גדולה יותר כל עוד הן נשארות מחוץ לפעילות הפוליטית המלוכלכת³. האנטי-סופרג’יסטיות חששו שמתן זכות בחירה לנשים יסית את האנרגיות של הנשים מפעילות במועדוני הנשים. בנוסף, טענו שבמדינות בהן נשים קיבלו את זכות הבחירה, הפעילות החברתית של נשים בהן צנחה¹⁹. כדי להמחיש שמתן זכות הבחירה לנשים פוגע בנשים, האנטי-סופרג’יסטית, מיני ברונסון, טענה שבין השנים 1910-1908, 54 חוקים להגנת נשים נחקקו במדינות בהן לנשים אין זכות בחירה, ומנגד – רק חוק אחד להגנת נשים עבר במדינה בה לנשים יש זכות בחירה³. העובדה שחוקים להגנת נשים היו קיימים במדינות ללא זכות בחירה לנשים שימשה כהוכחה עבור האנטי-סופרג’יסטיות שהגברים אכן בעלי רצון טוב והם מגנים על הנשים²³.

האנטי-סופרג’יסטיות טענו שהתנועה הסופרג’יסטית היא תנועה אנטי-פרוגרסיבית שמדרדרת את הנשים לאחור וגורמת להרס ולאובדן כל ההישגים שהנשים הישגו עד עכשיו¹¹, ואילו האנטי-סופרג’יסטיות הן אלו שעומדות בחזית הקדמה⁶. אנטי-סופרג’יסטיות לא מעטות אכן קדמו נשים והביאו להישגים: קרולין פיירפילד קורבין הקימה את האיגוד לקידום נשים. אגנס איווין הייתה לדקנית הראשונה של מכללת רדקליף, גברת ליפינקוט ( J. B. Lippincott) שהנהיגה את המאבק האנטי-סופרג’יסטי בלוס אנג’לס, קידמה מלגות לימוד לנשים. האנטי-סופרג’יסטית, אנני נייתן מאייר (אחותה של הסופרג’יסטית מוד נייתן) עזרה להקים את מכללת ברנרד לנשים בניו יורק. אנטי-סופרג’יסטיות נוספות הקימו בתי ספר לילדות ומכללות לנשים³. בנוסף, אנטי-סופרג’יסטיות הצביעו על נשים מפורסמות שהשפיעו השפעה רבה על החברה (למשל דורותיאה דיקס, אוקטביה היל, אמה וילארד והארייט ביצ׳ר סטואו כהוכחה לכך שנשים לא זקוקות לזכות הבחירה כדי להשפיע ולעשות שינוי³⁶. אחד מהסלוגנים שלהן היה: “זכות הבחירה לא יוצרת פלורנס נייטינגייליות״ (למרות שהבחירה בנייטינגייל אולי לא הייתה דוגמה טובה, משום שהיא תמכה בסופרג’יזם)⁶. האנטי-סופרג’יסטיות ביקשו להראות שהתנועה הפרוגרסיבית נשענת על פעילות של נשים, שלא זקוקות לזכות הצבעה כדי לתרום לחברה⁶.

• 

• 

• 

האנטי-סופרג’יסטית, אנני נייתן מאייר, אמרה בשנת 1910: ״הסופרג’יסטיות לוחמות כבר ארבעים שנה למען זכות בחירה. חלקן,  מעטות בהרבה ממה שהן טוענות, עסקו גם בפעילות חברתית, אבל הנשים שבאמת קידמו במדינה הזו את החינוך היו האנטי-סופרג’יסטיות או לכל הפחות סופרג’יסטיות מתונות שהיו עסוקות מידי בפעילות חברתית מכדי להדאיג את עצמן בנוגע לעוולות מדומיינים״⁶. האנטי-סופרג’יסטית, אמילי ביסל, טענה שהתנועה הסופרג’יסטית לא מייצגת קידמה תרבותית אלא חזרה לברבריות⁴. האנטי-סופרג’יסטית, אליס היל צ’יטנדן, אמרה בשנת 1912: ״המילה קידמה היא מילת קסם בימים אלו. הרבה גברים ונשים כל כך להוטים להתפס כפרוגרסיבים עד שהם קופצים למסקנה שכל תיאוריה אפויה למחצה של רפורמה חייבת להיות פרוגרסיבית… אבל כדי שקידמה תהיה אמיתית – עליה להיות נאמנה לחוקי הטבע. נהוג להאשים את האנטי-סופרג’יסטיות בכך שהן בולמות את הקידמה, אבל אנחנו טוענות מנגד שאנחנו הכוח המניע והבונה של המדינה כיום״⁶.

הרעיון שנשים צריכות להתאחד ולא להתפזר בין מפלגות שונות היה רעיון שחזר על עצמו בקרב האנטי-סופרג’יסטיות³. טענתן הייתה שזכות הבחירה תכשיל את הנשים בפעילותן משום שברגע שהאישה תהפוך ליצור פוליטי – היא תאבד את טוהר המידות הא-פוליטי שלה – דבר שיפגע בפעילותה בחברה ובפעילותה מול המחוקקים שיחשדו שיש לה מניעים פוליטיים נסתרים⁶. כלומר, זכות הבחירה כופה על נשים שיוך מפלגתי ובכך הן יתפסו כאנוכיות שדואגות לאינטרסים הצרים של המפלגה שלהן. כשנשים פועלות ללא שיוך מפלגתי – המניעים שלהן טהורים ואינם מוטלים בספק¹⁹²⁴³.

• 

• 

• 

תגובת הסופרג’יסטיות לאנטי-סופרג’יסטיות

הנוכחות של האנטי-סופרג’יסטיות הביכה את הסופרג’יסטיות, והן נטו להתמקד יותר באנטי-סופרג’יסטים הגברים מאשר הנשים⁴. הסופרג’יסטיות המוקדמות תפסו את האנטי-סופרג’יסטיות כאיום משום שהיו יעילות פוליטית, אולם הסופרג’יסטיות המאוחרות יותר – ייחסו להן חשיבות פחותה בטענה שמאבקן לא יעיל ולא משמעותי². הסופרג’יסטיות זלזלו באנטי-סופרג’יסטיות ולעגו להן בכנסים סופרג’יסטים ובכתיבת מאמרים פארודיים. כשהאנטי-סופרג’יסטיות התייצבו בשימועים מול המחוקקים, הסופרג’יסטיות נכחו שם ורשמו כל טיעון שעלה על מנת להפריך אותו⁴. אף על פי שהסופרג’יסטיות פטרו פעמים רבות את הטענות של יריבותיהן כמטופשות³, הסופרג’יסטית, קארי צ’פמן קאט, הכירה בחשיבות הסמלית של האנטי-סופרג’יסטיות כשאמרה בשנת 1923 (שלוש שנים אחרי אשרור התיקון ה-19): ״הנזק הגדול ביותר שהאנטי-סופרג’יסטיות גרמו לו הוא כנראה בכך שהן נתנו לפוליטיקאים חסרי מצפון תירוץ טוב להתנגד לזכות בחירה נשים, ובלבלו את דעת הקהל כשהן עומדות באור הזרקורים בזמן שהאויב פועל בחשיכה״². בספרן History of Woman Suffrage, הסופרג’יסטיות, סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון, הציגו את האנטי-סופרג’יסטיות כמיעוט זניח של נשים שלמעשה קידמו את זכות הבחירה לנשים בכך שהביאו אותו לתודעה הציבורית – מה שגרם בתורו לגיוס נשים נוספות למאבק הסופרג’יסטי⁴. 

הסופרג’יסטיות תארו את האנטי-סופרג’יסטיות כנשים פריווילגיות חשוכות, אנוכיות, חסרות רגישות המקורבות לצלחת. הסופרג’יסטיות, סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון טענו שהאנטי-סופרג’יסטיות הן נשים שנולדו אל תוך קנים מרופדים היטב, כשכל חייהן הן רק היו צריכות לפתוח את המקור הרך שלהן, והאוכל פשוט נחת לפיהן². סופרג’יסטיות נוספות כינו אותן “הפירות המסוכנים של המעמד הגבוה”. הסופרג’יסטית, נטי רוג’רס שולר, טענה שהאנטי-סופרג’יסטיות הן נשים אמידות ומוגנות שסבורות שמשום שלא כל הנשים רוצות להצביע – אף אחת מהנשים לא צריכה להצביע⁶. הסופרג’יסטית, האריוט סטנטון בלאטש, אמרה: “האנטי-סופרג’יסטית היא אישה מבודדת, תוצר של המאה ה-18. היא אינה נבזית או מרושעת בכוונה, אלא היא פשוט לא התפתחה חברתית במאה העשרים”⁴.

סופרג’יסטיות בולטות טענו שהאנטי-סופרג’יסטיות הן למעשה בובות על חוט שגברים בעלי השפעה מפעילים כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלהם (בתעשיית המשקאות, בתעשיית הבשר, בתעשיית הטבק, ניצול ילדים בשוק העבודה וכדומה)⁶⁴, כך שתפקידן הוא לספק טיוח פוליטי לאינטרסים לא מוסריים¹³.

האנטי-סופרג’יסטיות אחרי אשרור התיקון ה-19

כשהמאבק לזכות הבחירה לנשים הוכרע במדינת ניו יורק לטובת הסופרג’יסטיות, האנטי-סופרג’יסטיות התפצלו לשני מחנות: מחנה אחד עבר לוושינגטון הבירה כדי להמשיך בה את המאבק נגד התיקון ה-19. המחנה השני קיבל את ההכרעה בניו יורק בהכנעה, וחברותיו קבלו על עצמן את זכות הבחירה, הצטרפו למפלגה הרפובליקנית והחליפו את הפעילות האנטי-סופרג’יסטית בפעילויות פוליטיות אחרות¹.

כשהקרב כבר הגיע כמעט לסיומו, האנטי-סופרג’יסטיות העלו שוב את הטיעון הישן המתבסס על זריעת פחד בציבור לפיו יציבות האומה מבוססת על חובתה של האישה לביתה, אך זה לא עזר וב-18 באוגוסט 1920, אושרר התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית שהעניק זכות בחירה לנשים. כשהתיקון עבר, אנטי-סופרג’יסטיות התקשו לבלוע את הגלולה המרה, וטענו שהמחוקקים בגדו בהן. הן הצהירו שמדובר בטרגדיה², וטענו שיש לשרש את “המחלה הפמיניסטית” הזו ש”הפכה את שני המינים לבהמות מסורסות”. הן נדרו נדר להמשיך ולהיאבק ב”אסון הפמיניסטי”⁴, סרבו להרים ידיים והמשיכו להיאבק בתיקון ה-19 גם לאחר שהאשרור עבר. הן טענו שאשרור התיקון נעשה בדרכי הונאה, ושכפייתו על כל מדינות ארצות הברית מהווה הפרה של זכויות המדינה¹¹. התקווה היחידה שנשארה להן הייתה הפניה לבית המשפט. הן הגישו תביעה נגד הליך האשרור בטענה שמדובר בפלישה לא חוקית לזכויות המדינה אולם תביעתן נדחתה⁴.

לאחר שהקרב הפדרלי על זכות הבחירה הוכרע גם בבית המשפט, תנועת הנשים האנטי-סופרג’יסטית חוותה טלטלה. הארגונים שלהן החלו לקרוס⁴ (באוקטובר 1921, ארגון הנשים הבולט במסצ’וסטס נסגר סופית¹¹). אנטי-סופרג’יסטיות רבות, כולל מנהיגות בולטות, פרשו מהתנועה האנטי-סופרג’יסטית, והחלו לעסוק בפעילויות פוליטיות אחרות¹¹⁴. הן פעלו רבות לריסון החוקה כדי להגביל ככל הניתן את הכוח של הממשל הפדרלי, וכן פעלו נמרצות נגד מדינת רווחה⁴. בשנות העשרים והשלושים, הן נאבקו לצמצום ההגירה, נגד מענקים לאמהות, נגד ייסוד מחלקה פדרלית לחינוך, נגד רפורמות בהעסקת ילדים, נגד התערבות פדרלית בבריאות ובטיפול האם והילד, נגד כינון United States Women’s Bureau ו-United States Children’s Bureau (גופים פדרליים לקידום רווחת ילדים ונשים עובדות), ונאבקו נגד חוק שפרד-טאונר, שנועד להפחית תמותת תינוקות על ידי מתן שירותי בריאות²⁴.

בסופו של דבר, אנטי-סופרג’יסטיות רבות נכנסו לחיים הפוליטיים לאחר אשרור התיקון⁴. האנטי-סופרג’יסטית, מארי הילארד הינטון (May Hilliard Hinton) ביקשה מנשים לבנות להרשם כדי להצביע בבחירות. האנטי-סופרג’יסטיות התאחדו תחת המפלגה הרפובליקנית, ותרמו בכך להתיימנות המפלגה הרפובליקנית בשנות העשרים¹³. בנובמבר 1920, חודשיים לאחר שהתיקון ה-19 נכנס לתוקפו, התקיימו הבחירות לנשיאות ארצות הברית, והציבור היה סקרן לגבי התוצאות שתוביל אליהן הבחירה האוניברסלית שכוללת נשים. האירוניה האולטימטיבית הייתה שהאישה הראשונה שנבחרה לקונגרס של ארצות הברית לאחר אשרור התיקון ה-19, הייתה האנטי-סופרג’יסטית, אליס מארי רוברטסון, ששימשה סגנית הנשיאה של ארגון הנשים באוקלהומה נגד זכות בחירה לנשים⁴²⁵.

בשנות העשרים של המאה העשרים, הבית כבר לא היה מקומה היחיד לאישה. אוניברסיטאות פתחו את שעריהן לנשים, יותר משרות נפתחו בפני הנשים, יותר ויותר נשים בחרו לא להינשא, ונשים גרושות לא נשארו עוד ללא מקור הכנסה, כך שהעמדות של האנטי-סופרג’יסטיות הפכו להיות לא רלוונטיות ולא מתקבלות על הדעת על ידי רוב הגברים והנשים¹¹¹².

פעילות אנטי-פמיניסטית בתקופתנו

תנועות אנטי-פמיניסטיות של נשים התעוררו פעמיים במאה העשרים – בפעם הראשונה נגד זכות בחירה לנשים, ובפעם השניה בשנות השבעים נגד התיקון לשוויון זכויות⁴. מטרתו של התיקון לשוויון זכויות (Equal Rights Amendment – ERA) היא לשם קץ לאפליה מגדרית. התיקון, שנתקל בהתנגדות של נשים המכונות anti-ERA לא אושרר עד היום. בראש המאבק נגד התיקון עמדה האנטי-פמיניסטית פיליס שלאפלי¹² שייסדה את הארגון האנטי-פמיניסטי Eagle Forum. ארגון זה, וארגונים אנטי-פמיניסטיים נוספים כמו ארגון Concerned Women for America חולקים הרבה מן המשותף עם ארגוני הנשים האנטי-סופרג’יסטים: מנהיגות הארגונים הן נשים פריווילגיות שדוחות את הטענה לאפליה מגדרית. הרטוריקה של הנשים הפועלות בארגונים הללו דומה. הן מציגות עצמן כ”נשים אמיתיות” שמגנות על הנשים. שלאפלי כינתה את התיקון לשוויון זכויות “התיקון למחויבויות יתר” כפי שהאנטי-סופרג’יסטיות תארו את זכות הבחירה כנטל שמגדיל את המחויבויות של הנשים. גם במאבק נגד התיקון לשוויון זכויות, האנטי-פמיניסטיות מכנות את הפמיניסטיות בכייניות ואנוכיות. האנטי-סופרג’יסטיות תארו את הסופרג’יסטיות כחצי נשים או כמין שלישי, והאנטי-פמיניסטיות של שנות השבעים כינו את הפמיניסטיות ‘לסביות’. השימוש במושגים האלו נועד להטיל ספק בנשיות של הסופרג’יסטיות והפמיניסטיות, מתוך הנחה שאם יצליחו להראות שהן לא נשים אמיתיות – יצליחו לשכנע שהן אינן יכולות לדבר בשם הנשים⁴. 

המאבק לאשרור התיקון לשוויון זכויות, שהוצע בשנת 1923 על ידי הסופרג’יסטית אליס פול , עדיין נמשך.

הערות שוליים:

1. Goodier, Susan. The other woman’s movement: Anti-suffrage activism in New York State, 1865–1932. State University of New York at Albany, 2007
2. Howard, Jeanne. “Our Own Worst Enemies: Women Opposed to Woman Suffrage.” J. Soc. & Soc. Welfare 9 (1982): 463
3. Miller, Joe C. “Never a fight of woman against man: What textbooks don’t say about women’s suffrage.” The History Teacher 48.3 (2015): 437-482.‏
4. Marshall, Susan E. Splintered sisterhood: Gender and class in the campaign against woman suffrage. Univ of Wisconsin Press, 1997.
5. Marshall, Susan E. “Ladies against women: Mobilization dilemmas of antifeminist movements.” Social Problems 32.4 (1985): 348-362.‏ Published by: University of California Press on behalf of the Society for the Study of Social problems
6. Thurner, Manuela. “” Better Citizens Without the Ballot”: American AntiSuffrage Women and Their Rationale During the Progressive Era.” Journal of Women’s History 5.1 (1993): 33-60.
7. Thurner, Manuela. “” Better Citizens Without the Ballot”: American AntiSuffrage Women and Their Rationale During the Progressive Era.” Journal of Women’s History 5.1 (1993): 33-60.
8. Goodier, Susan. The other woman’s movement: Anti-suffrage activism in New York State, 1865–1932. State University of New York at Albany, 2007
9. Marshall, Susan E. Splintered sisterhood: Gender and class in the campaign against woman suffrage. Univ of Wisconsin Press, 1997.
10. associations opposed to women suffrage, The Complete History of Women’s Suffrage – All 6 Volumes in One Edition, Elizabeth Cady Stanton‏, Susan B. Anthony‏, Matilda Gage‏, Harriot Stanton Blatch‏, Ida H. Harper
11. Burt, Elizabeth V. “The ideology, rhetoric, and organizational structure of a countermovement publication: The Remonstrance, 1890–1920.” Journalism & Mass Communication Quarterly 75.1 (1998): 69-83.‏
12. Stevenson, Louise L. “Women anti-suffragists in the 1915 Massachusetts Campaign.” New England Quarterly (1979): 80-93
13. Anti-Suffragism in the United States, National Park Service
14. Howard, Jeanne. “Our Own Worst Enemies: Women Opposed to Woman Suffrage.” J. Soc. & Soc. Welfare 9 (1982): 463
15. Burt, Elizabeth V. “The ideology, rhetoric, and organizational structure of a countermovement publication: The Remonstrance, 1890–1920.” Journalism & Mass Communication Quarterly 75.1 (1998): 69-83.‏
16. National Association Opposed to Woman Suffrage, National Women’s History Museum
17. National Association Opposed to Woman Suffrage, Britannica
18. Josephine Marshall Jewell Dodge, Britannica
19. Voters Deny Massachusetts Women the Vote, Mass Moments
20. Marshall, Susan E. Splintered sisterhood: Gender and class in the campaign against woman suffrage. Univ of Wisconsin Press, 1997.
21. The Remonstrance, Accessible Archives
22. American Women Who Were Anti-Suffragettes, NPR
23. Howard, Jeanne. “Our Own Worst Enemies: Women Opposed to Woman Suffrage.” J. Soc. & Soc. Welfare 9 (1982): 463
24. Howard, Jeanne. “Our Own Worst Enemies: Women Opposed to Woman Suffrage.” J. Soc. & Soc. Welfare 9 (1982): 463
25. For the Public Record: A Documentary History of the League of Women Voters, Page 61