ההיסטוריה של נשים באולימפיאדה

המשחקים האולימפיים הם משחקי הספורט הנצפים ביותר בעולם¹, ובענפי ספורט רבים הם נחשבים לתחרות החשובה והיוקרתית ביותר. כיום נהוג לקחת את מקומן של הנשים באולימפיאדה כמובן מאליו, אבל במשך תקופה ארוכה, תפקידן היה שולי והן נאלצו להיאבק למען שילובן באולימפיאדה ולמען שוויון הזדמנויות בתחרויות האולימפיות². בהיסטוריה של הנשים בספורט בולטת האפליה וההדרה, והדבר ניכר גם בספורט האולימפי. לאורך ההיסטוריה האולימפית, נשים נאלצו להתמודד עם אפליה מגדרית שנבעה מתפיסות עולם סטריאוטיפיות לגבי יכולתן של נשים ותפקידן בחברה³. בסוף המאה ה-19, עם השפעת תהליכי התיעוש והתנועות לשינוי חברתי, לרבות התנועה לקידום האישה, התפקיד המסורתי הפסיבי של האישה איבד בהדרגה מכוחו, ושינוי זה חלחל לאט גם בספורט. בשנת 1896, עם כינון האולימפיאדה בעת החדשה, הספורטאיות הודרו מהמשחקים האולימפיים לחלוטין⁴. נשים הורשו להתחרות מהאולימפיאדה השניה שנערכה בשנת 1900⁵, אבל הן התמודדו עם מכשולים רבים שפגעו בשוויון ההזדמנויות ובייצוג שלהן³, ורק כעבור 116 שנה, באולימפיאדת ריו דה ז’יינרו, הן היוו 45% משיעור המשתתפים באולימפיאדה⁵.

נשים במשחקים האולימפיים בעת העתיקה

המשחקים האולימפיים בעת העתיקה נוסדו לכל המאוחר במאה השמינית לפנה”ס ונמשכו עד סוף המאה הרביעית לספירה. לאורך רוב התקופה, נאסר על נשים לא רק להשתתף במשחקים האולימפיים אלא גם לצפות בהם. מטרת האולימפיאדה באותה העת הייתה לחזק את כוחם הפיזי של גברים ולפתח את כושר לחימתם כדי להכין אותם לקרב. תפקיד האישה, לעומת זאת, היה להעמיד צאצאים והיא נדרשה לשמור על צניעות ולא לחשוף את גופה. נוכחות נשית בזירה האולימפית הייתה אם כן חסרת היגיון משום שלא תרמה למטרה האולימפית ואף נתפסה ככזו שעלולה לפגוע ברוח הספורטאים⁶.

החוק קבע עונש מוות, באמצעות גלגול הגוף מפסגת הר, לנשים שצפו במשחקים האולימפיים או אפילו לנשים שרק העזו לחצות את נהר אלפיוס הסמוך למשחקים האולימפיים. למרות זאת, היו מקרים חריגים: ילדות קטנות (בתולות) הורשו לצפות במשחקים אף על פי שהספורטאים התחרו בעירום¹, והאישה הנשואה היחידה שהורשתה לצפות במשחקים האולימפיים, ואף ישבה על כסא של כבוד, הייתה אפיה אניה רגילה אישתו של הרודס אטיקוס⁶.

בשנת 404 לפנה”ס, המתאגרף פייסירודוס (Peisirodos) השתתף במשחקים האולימפיים בענף האגרוף, ואמו קליפטריה (Kallipateira) שאימנה אותו, התחזתה לגבר כדי ללוות אותו במהלך התחרות. כשבנה זכה באליפות האולימפית, קליפטריה קפצה מעבר לגדר מתחם המאמנים כדי לברך אותו, דבר שהוביל לחשיפת ההתחזות שלה. היא נשפטה ועמדה בפני עונש מוות, אבל השופטים החליטו לחון אותה מתוך כבוד לאביה (המתאגרף דייגורס מרודוס שזכה באליפות אולימפית), לאחיה ולבניה שהיו מתאגרפים מצטיינים. מאז המקרה, נחקק חוק לפיו גם המאמנים, ולא רק הספורטאים, חייבים להיות עירומים במהלך המשחקים האולימפיים¹⁶.

תחרויות הספורט שנשים הורשו לצפות בהן נערכו במסגרת משחקי הראיה – תחרויות ספורט לנשים בלבד. רק נשים צעירות ובתולות הורשו להשתתף במשחקי הראיה. תחרות זו, שהופקה על ידי 16 נשים, נערכה אחת לארבע שנים, בסמוך למועד המשחקים האולימפיים. משחקי הריאה כללו תחרות אחת בלבד של ריצת 160 מטר שנערכה באיצטדיון האולימפיאדה. הנשים שהשתתפו במרוץ התחלקו לפי קטגוריות גיל, ובניגוד לגברים שהתחרו בעירום, הן לבשו לגופן טוניקה⁶. המנצחות קיבלו כפרס זר עלי זית (הזהה לפרס אותו קיבלו הספורטאים באולימפיאדה) ועגלה – אותה הקריבו לאלה הרה¹.

רק אחרי התקופה הקלאסית, הותר לנשים להשתתף באולימפיאדה⁶. בשנת 396 לפנה”ס, קיניסקה הייתה לאישה הראשונה שזכתה באליפות אולימפית לאחר שניצחה במרוץ מרכבות¹⁶. בשנת 392 לפנה”ס היא זכתה במרוץ זה בשנית. בשנת 362 לפנה”ס, אבריליאוניס זכתה במרוץ הכרכרות, ובשנת 268 לפנה”ס זכתה ביליסטיכה במרוץ זה. יש לציין שקיניסקה והאלופות האולימפיות הנוספות לא רכבו בעצמן במרוץ אלא היו הבעלים של הסוסים שנצחו (בעלות זו הספיקה כדי להכיר בהן כאלופות אולימפיות)⁶.

נשים במשחקים האולימפיים בעת החדשה

המשחקים האולימפיים בעת העתיקה הופסקו רשמית בשנת 393 לספירה⁶, אך הם קמו לתחייה בעת החדשה בשנת 1896. השתתפות נשים באולימפיאדה המודרנית הייתה כרוכה בהתנגדויות ובמכשולים רבים². מייסד המשחקים האולימפיים המודרנים, פייר דה קוברטן, התנגד נחרצות לשילוב נשים בספורט בכלל⁴ ובאולימפיאדה בפרט¹. קוברטן טען שתחרויות ספורט חיוניות לגברים וששילוב נשים יהפוך את הספורט למפלצתי¹. עוד טען ששילוב נשים בספורט זה דבר לא טבעי. אין זה משנה, לדבריו, כמה הספורטאית קשוחה משום שגופה לא בנוי להתמודד עם המאמץ הכרוך בפעילות ספורטיבית³, וכי כל אולימפיאדה שתכלול נשים תהפוך לאירוע ספורט מגושם, לא ראוי ולא מעניין⁵.

דה קוברטן האמין שתהילת האישה נובעת ממספר ומאיכות הצאצאים שלה, ובכל הנוגע לספורט, תפקידה הוא לעודד את בניה להצטיין בספורט, ולא לחפש הישגים ספורטיביים לעצמה⁴. בשנת 1901 כתב: “תפקיד האישה נותר מה שהיה תמיד: להיות האמא של המשפחה”. הדרישה של נשים להשתלב בספורט נתפסה בעיניו כדרישה רחבה יותר של נשים לשוויון – דבר עלול להוביל לקריסת הסמכות הגברית במשפחה ובחברה⁶. בשנת 1912 כתב שמטרת המשחקים האולימפיים היא להאדיר את הגברים, ותפקיד הנשים הוא למחוא להם כפיים⁴. הוא טען שנשים לא השתתפו באולימפיאדה בעת העתיקה ולכן יש לשמר את המסורת ארוכת השנים ולא לאפשר לנשים להתחרות באולימפאידה המודרנית⁶.

ההתנגדות לשילוב נשים באולימפיאדה הייתה כרוכה באופן עמוק בסטריאוטיפים הקשורים לטבעה של האישה ולתפקידה בחברה. לא רק עסקני ספורט תרמו להדרת נשים מהאולימפיאדה אלא גם הקהילה הרפואית שתמכה מאוד במיתוס “המין החלש”² ובעמדה שספורט פוגע בפוריות האישה³. תפקיד האישה המסורתי היה ללדת צאצאים, והממסד הרפואי תמך בטענה שפעילות ספורטיבית עלולה לפגוע ביכולת הנשים ללדת. כמעט כל הרופאים סברו שספורט פוגע בנשים ועודדו אותן לא לקחת בו חלק. לפי אחת התיאוריות, האנרגיה בגוף האדם מוגבלת ואינה מתחדשת, ועל האישה לשמור את האנרגיה שלה להולדה ולגידול ילדים ולא לבזבז אותה על ספורט. לפי תיאוריה אחרת, הרחם שברירי ועלול להינזק בקלות עם כל קפיצה של האישה. עוד נטען שפעילות ספורטיבית פוגעת באגן האישה (דבר שיוביל לקשיים בלידה), ושפיתוח שרירי בטן גורם ללידה להיות קשה עד בלתי אפשרית². בנוסף, השתתפות של נשים בספורט נתפסה כפעילות המאיימת על הסדר המגדרי בחברה. הממסד הרפואי חשש שפעילות ספורטיבית תגרום לנשים לאבד את הנשיות שלהן, ותהפוך אותן לגברים מבחינה פיזית ומנטלית. הגינקולוג, הוגו סלהיים, אמר “נשיות וגוף גברי הם שני דברים שסותרים אחד את השני. אימון מוגבר של נשים עלול להוביל לזכרור (masculinization). האיברים הפנימיים של האישה יקמלו וכך תיווצר אשת מדנים“². סטריאוטיפים אלו מילאו תפקיד מכריע באפליה המגדרית ובהדרת הנשים מהאולימפיאדה³.

הרופאים הראשונים שהחלו לחקור את השפעת הספורט על גוף האישה היו למעשה רופאות. הרופאות ראיינו 1500 ספורטאיות שהשתתפו באירועי ספורט בשנת 1928 ולא מצאו שום עדות להשפעה שלילית. המחקר התפרסם בשנת 1934 בקונגרס הרופאות הבינלאומי. בשנה זו התפרסמו כבר 120 מאמרים מדעיים שהפריכו את הנרטיב לפיו ספורט מזיק לנשים, אבל מאמרים אלו לא הצליחו לשכנע את הציבור שהמשיך להאמין במיתוס ״המין החלש״².

האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה נערכה באתונה בשנת 1896. באולימפיאדה זו לא התחרו נשים בכלל¹⁴. האתלטית היווניה, סטמטה רבטי, ביקשה להשתתף במרוץ המרתון האולימפי. לוועד האולימפי באותה העת לא היו חוקים ברורים המדירים נשים, וכדי למנוע ממנה להשתתף במרתון, נציגי הוועד אמרו לה שהמועד האחרון להגשת מועמדות כבר עבר ולכן לא תוכל להתחרות. הסבר זה לא שכנע אותה והיא המשיכה להתעקש. לעיתונאים אמרה שאם הוועד האולימפי לא יאפשר לה להתחרות, היא תרוץ מאחורי הגברים⁶. בתגובה, הוועד האולימפי הבטיח לה שביום המרתון, ב-29 במרץ 1896, היא תרוץ במרוץ מרתון אולימפי לנשים עם נשים אמריקאיות המתגוררות באתונה, אבל תחרות זו לא נערכה, ולכן היא החליטה בבוקר למחרת ב-30 במרץ 1896 לרוץ לבדה את המרתון. רבטי רצה מרחק של 42 ק”מ ו-194 מטרים ב-4.5 שעות² או מרחק של 40 ק”מ ב-5.5 שעות⁷. העיתונות כינתה אותה “אישה מוזרה”⁶. ככל הנראה, רבטי רצה את המרתון פעמיים (בפעם השניה היא כונתה Melpomene). היא הצליחה להשלים את ריצת המרתון שלה (במרתון הרשמי שנערך יום לפני, שבעה גברים מתוך 17 – לא הצליחו להשלים את המרתון ופרשו באמצע התחרות) אבל משום שהריצה שלה נערכה באופן לא רשמי, רבטי לא נכנסה לרשומות כספורטאית האולימפית הראשונה של העת החדשה.

על הנשים נאסר להשתתף במרתון האולימפי עד שנת 1984. באיחור של 88 שנים, המרתון האולימפי לנשים הראשון נערך באולימפיאדת לוס אנג’לס, בה זכתה ג’ואן בנואה במדלית זהב.

נשים השתתפו לראשונה במשחקים האולימפיים באולימפיאדה השניה שנערכה בפריז בשנת 1900, אולם שילובן עמד בניגוד לרוח האולימפית, והנשים שהתחרו באולימפיאדה זו עשו זאת ללא האישור הרשמי של הוועד האולימפי ובניגוד לרצונו²⁶. לדה קוברטן ולוועד האולימפי לא הייתה שליטה מלאה על התכנית האולימפית עד לשנת 1924 (האולימפיאדות הראשונות נערכו כאירועים צדדיים בתוך התערוכות העולמיות להן הייתה הפקה עצמאית שקבעה את התכנית האולימפית). את האולימפיאדה השניה הפיק דניאל מרליון שהיה אחראי על התערוכה העולמית בפריז ובה השתתפו 975 גברים ו-22 נשים. הנשים לא נאבקו להשתתף באולימפיאדה זו אלא גוייסו לשם כך, ופייר דה קוברטן ראה איך החזון שלו הופך לאסון. הנשים התחרו בענפי טניס, גולף, קרוקט, רכיבת סוסים, שיט והטסת כדורים פורחים (אולם הטסת הבלונים וקרוקט מעולם לא הוכרו כספורט אולימפי ולכן הנשים שהשתתפו באירועים אלו לא מוכרות עד היום כספורטאיות אולימפיות)⁶.

הספורטאית הראשונה בהיסטוריה שהשתתפה באולימפיאדה המודרנית וכן הראשונה שזכתה באליפות אולימפית הייתה השייטת השוויצרית, הלן דה פורטאלה, לאחר שניצחה ביחד עם בעלה ואחיינה בתחרות שייט קבוצתית שנערכה ב-22 במאי 1900. לאחר חודשיים, ב-11 ביולי 1900, הטניסאית הבריטית, שארלוט קופר, הפכה לאישה הראשונה שזכתה באליפות אולימפית במסגרת תחרות אישית¹. שחקנית הגולף האמריקאית, מרגרט אבוט, הייתה האישה הראשונה שזכתה באליפות אולימפית בענף הגולף, וכן האישה האמריקאית הראשונה שזכתה באליפות אולימפית. למרות ההישגים המרשימים, חלק מהספורטאיות כלל לא ידעו שהן משתתפות באולימפיאדה משום שהיא כאמור הייתה אירוע צדדי של התערוכה העולמית של פריז, וכך למשל מרגרט אבוט הלכה לעולמה בשנת 1955 מבלי שידעה שנטלה חלק במשחקים האולימפיים ואף לא שהייתה האישה האמריקאית הראשונה שזוכה באליפות אולימפית⁸.

• 

• 

• 

באולימפיאדה השלישית שנערכה בסנט לואיס בשנת 1904, נשים הורשו להשתתף רק בענף הקשתות, זאת למרות מגוון ענפי הספורט שהיו פתוחים לגברים באולימפיאדה זו⁶. נקודת ציון חשובה התרחשה באולימפיאדה החמישית שנערכה בסטוקהולם בשנת 1912, בה נשים הורשו לראשונה להשתתף בענף הספורט היוקרתי – השחייה¹. באולימפיאדה זו, הוועד האולימפי הסכים שנשים תשתתפנה בשחייה (למרות התנגדותו של דה קוברטן למהלך זה)⁶. השתתפות השחייניות הוגבלה לשתי תחרויות שחייה בלבד (לעומת שבע תחרויות שחייה לגברים): שחיית 100 מטר בסגנון חופשי ושחיית שליחות בסגנון חופשי¹. בתחרויות השחייה השתתפו 42 שחייניות אבל אלו לא כללו את השחייניות האמריקאיות משום שיו”ר איגוד האתלטים האמריקאי, ג’יימס אדוארד סאליבן, סרב לאפשר לנשים להתחרות בשחייה, ולפי חוקי הוועד האולימפי דאז, ספורטאים רשאים להשתתף באולימפיאדה רק אם הם רשומים באיגודים המקומיים של ענף הספורט שלהם. השחיינית האוסטרלית, פאני דוראק, זכתה באליפות אולימפית במשחה 100 מטר חופשי⁶.

באולימפיאדה החמישית השתתפו גם 12 מתעמלות דניות, אבל השתתפותן הייתה במסגרת אירוע ראווה בלבד (שלא כמו המתעמלים הגברים שהשתתפותם הייתה במסגרת תחרות), זאת משום שהוועד האולימפי התנגד להשתתפות נשים בענף ההתעמלות, ולכן הן לא זכו להכרה כספורטאיות אולימפיות. נשים הודרו באולימפיאדה זו מענפים נוספים. הספורטאית הלן פריס ביקשה להתחרות בקרב חמש מודרני אולם דה קוברטן סרב בטענה שענף זה מהווה את התגלמות כוחו ועוזו של הגבר כלוחם ולכן אין זה מתקבל על הדעת לאפשר לנשים להשתתף בתחרות שכזו. רק לאחר 88 שנה, בשנת 2000, נשים הורשו לראשונה להתחרות בקרב חמש מודרני⁶.

מלחמת העולם הראשונה (1914-1919) הובילה לשינוי תפיסתי לגבי תפקיד הנשים בחברה. הנשים השתתפו במאמץ המלחמתי, השיגו בעוד ועוד מדינות את זכות הבחירה ונפתחו בפניהן הזדמנויות רבות שהיו סגורות לנשים עד אז. שינוי זה הוביל לקידום נשים בספורט⁶ אבל דה קוברטן נשאר עיקש בעמדתו ובשנת 1920, עם התחזקות סמכותו, הציע לבטל לחלוטין את השתתפות הנשים באולימפיאדה²⁶. הוועד האולימפי ערך הצבעה על הצעה זו והיא נדחתה ברוב קולות. רק בשנת 1924, באולימפיאדת פריז, השתתפות נשים הפכה לרשמית על ידי הוועד האולימפי, אולם אחד הענפים היוקרתיים ביותר בספורט, ענף האתלטיקה, עדיין נשאר חסום עבורן משום שנחשב לענף לא נשי⁶.

אולימפיאדת הנשים

בשנת 1919, הספורטאית אליס מיליאט ביקשה פעמיים מדה קוברטן לכלול נשים בענף האתלטיקה באולימפיאדה, אולם הוא, וגם התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, סרבו בתוקף¹⁶, ולכן בשנת 1921, הקימה מיליאט את התאחדות ספורט הנשים הבינלאומית כדי לתת מענה לספורטאיות שמודרות מתחרויות האתלטיקה האולימפיות¹.

להתאחדות זו הייתה חשיבות מכרעת בשילוב נשים באולימפיאדה ובספורט בכלל. ההתאחדות בראשות מיליאט הפיקה את המשחקים האולימפיים לנשים (שנקראו יותר מאוחר, במסגרת פשרה, ‘המשחקים העולמיים לנשים’ משום שהוועד האולימפי לא היה מרוצה מהשימוש במילה ‘אולימפי’) במטרה ללחוץ על הוועד האולימפי ועל התאחדות האתלטיקה הבינלאומית לשלב נשים בענף האתלטיקה. אולימפיאדת הנשים הראשונה נערכה בשנת 1921 במונקו⁶. במשחקים האולימפיים לנשים שנערכו בשנת 1922 השתתפו נשים מחמש מדינות (צ’כוסלובקיה, צרפת, בריטניה וארצות הברית) ובמהלכן נשברו 18 שיאי עולם¹. במשחקים האולימפיים לנשים שנערכו בשנת 1936 השתתפו נשים מעשר מדינות וגם במשחקים אלו נשברו שיאי עולם רבים¹. אולימפיאדות הנשים היו אירועי ספורט מוצלחים מאוד שמשכו קהל רב⁶ (באולימפיאדת הנשים בשנת 1924 נכחו 25,000 צופים⁴).

“תחרויות אתלטיקה של נשים הן דבר רע שיש לאסור משום שתפקיד האולימפיאדה היא לשחזר את החגיגה והאדרה של גברים” – פייר דה קוברטן, מייסד האולימפיאדה בעידן המודרני¹.

• 

• 

• 

• 

רק לאחר שאולימפיאדת הנשים הוכיחה שהיא מוצלחת ושגם לנשים יש יכולות אתלטיות¹, ולא לפני שדה קוברטן התפטר בשנת 1925 מתפקידו כנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי⁶, נאלצו הוועד האולימפי הבינלאומי² והתאחדות האתלטיקה הבינלאומית לאפשר לנשים להתחרות באולימפיאדה בענף האתלטיקה החל משנת 1928. אף על פי שהספורטאיות האתלטיות השתתפו באולימפיאדת הנשים ב-11 תחרויות אתלטיקה שונות, התאחדות האתלטיקה הבינלאומית והוועד האולימפי החליטו לשלב אתלטיות רק בחמש תחרויות (מתוך 22 תחרויות הפתוחות לאתלטים) באולימפיאדה בטענה שנשים לא מסוגלות להתחרות בתחרויות נוספות פרט לאותן חמש שאושרו⁶. החלטה זו הובילה לחרם מטעם התאחדות האתלטיקה לנשים הבריטית. האתלטיות הבריטיות היו הדומיננטיות ביותר מבחינה הישגית באולימפיאדת הנשים, הן התנגדו לצמצום תחרויות האתלטיקה לנשים באולימפיאדה ולכן לא השתתפו בה. התאחדות ספורט הנשים הבינלאומית הייתה נחושה להמשיך ולקיים את אולימפיאדת הנשים הכוללת את כל התחרויות, ולכן, על אף שנשים החלו להתחרות באתלטיקה באולימפיאדה משנת 1928, אולימפיאדת הנשים המשיכה להתקיים. אולימפיאדה זו בוטלה בשנת 1936 לאחר שהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית השיגה שליטה כמעט מלאה על מוקדי הכוח של אתלטיקת נשים¹.

ריצת 800 מטר לנשים במשחקים האולימפיים

תחרויות האתלטיקה באולימפיאדת אמסטרדם שנערכה בשנת 1928 כללו כאמור חמש תחרויות בלבד לנשים¹. אחת התחרויות הייתה ריצת 800 מטר שהובילה למחלוקת עזה בנושא שילוב נשים ופגעה מאוד בהתקדמות שילוב נשים באולימפיאדה. האתלטית הגרמנייה, לינה רדקה, סיימה את ריצת ה-800 מטר במקום הראשון, והשאירה מאחוריה אצניות שחלקן נראו מותשות מפאת המאמץ¹ (כשאחת מהן קרסה בתום המרוץ על המסלול). העיתונות סיקרה את התחרות בצורה מוגזמת ומעוותת⁵: כתבים רבים דיווחו שהנשים קרסו בהיסטריה. כתב הניו יורק טיימס טען כי שש נשים מתוך תשע המתחרות במרוץ קרסו עם הפנים על הרצפה וכי היה צורך לשאת אותן בידיים החוצה מהמסלול, וסיכם שמרחק זה ארוך מידי עבור נשים⁶. כתב הספורט, ג’ון טוניס, דיווח שבריצה השתתפו 11 נשים “אומללות”, כשחמש מהן נשרו מהמרוץ לפני שהגיעו לקו הסיום, חמש אחרות קרסו אחרי קו הסיום ואחת מהן קרסה בחדר ההלבשה⁴⁶, אולם בריצה השתתפו תשע נשים (ראו סרטון) וכולן סיימו את המרוץ⁴. עדי ראייה שצפו במרוץ העידו שהנשים בסוף המרוץ לא הפגינו מצוקה רבה יותר מזו של הגברים שהשתתפו בריצת 800 מטר⁶, אבל הנרטיב המוגזם בעיתונות תאם לזה של הוועד האולימפי והתאחדות האתלטיקה הבינלאומית לפיו נשים הן שבריריות מידי ואינן מסוגלות לרוץ למרחקים ארוכים⁴ (זאת אף על פי שבשנת 1926, במסגרת אולימפיאדת הנשים, נשים השתתפו בריצת 1000 מטר ללא תקריות⁶).

מאמני ספורט ואיגוד האתלטים החובבנים ניצלו את הסיקור הרע כדי לגנות השתתפות נשים בספורט בכלל ובאולימפיאדה בפרט⁶. האתלט וחבר הוועד האולימפי, קארל ריטר פון האלט, אמר “גברים נולדו להתחרות. התחרות זרה לטבען של הנשים. יש לחסל את תחרויות האתלטיקה לנשים”. לא רק גברים התנגדו לשילוב אתלטיות באולימפיאדה אלא גם נשים אמריקאיות מהאיגוד האמריקאי לחינוך גופני. נשים אלו טענו שיש הבדלים פיזיולוגיים ומנטליים בין גברים לנשים ולכן יש לצמצם את התחרויות בקרב הנשים למינימום ההכרחי אם לא לבטל אותן כליל. נשיא הוועד האולימפי, אנרי דה באייה-לטור, קרא לביטול גורף של תחרויות האתלטיקה לנשים באולימפיאדה², והוועד האולימפי אכן הצביע בעד ביטול תחרויות אתלטיקה לנשים באולימפיאדה, אולם בלחץ התאחדות האתלטיקה הבינאלומית (שאיימה להחרים את האולימפיאדה ולא לאפשר לאתלטים שלה להתחרות באולימפיאדה אם האתלטיות שלה לא יתחרו גם)⁶, החליט הוועד האולימפי לא לבטל את תחרויות האתלטיקה לנשים לחלוטין אלא להגביל אותן לריצות עד 200 מטר בלבד¹.

מסיקור עיתונאי מוקדם יותר, ניתן ללמוד שלגברים מותר היה לקרוס בריצת 800 מטר מבלי שהדבר הוביל לפסילת השתתפותם במרוץ⁴⁶. בשנת 1904 סוקרה ריצת 800 מטר גברים כך: “ביום חמישי אחר הצהריים, כשמרוץ 800 מטר הסתיים, שני גברים נפלו על המסלול, מותשים לחלוטין. גבר אחד נישא חסר אונים לאזור האימונים, בעוד גבר אחר שכב על הדשא, וכדי לאושש אותו נעשה שימוש בממריצים”⁴. הדרת נשים מתחרויות ריצה אולימפיות שאורכן מעל 200 מטר נמשכה עד שנת 1960, ובכך שוויון ההזדמנויות נגזל מהן במשך 32 שנים⁴⁵. בשנת 1972, האולימפיאדה הוסיפה ריצת 1500 מטר לנשים. בשנת 1984, נוספה ריצת המרתון לנשים, ובשנת 1992, נוספה ריצת 10,000 לנשים. רק כשבעים שנה לאחר אותה ריצת 800 מטר שנערכה באמסטרדם, זכו הנשים לשוויון במספר התחרויות באתלטיקה⁴: מחמש תחרויות בלבד בשנת 1928 לעשרים תחרויות בשנת 1996.

אולימפיאדת אמסטרדם, שנערכה בשנת 1928, העמידה את השתתפות הנשים באולימפיאדה בסכנה, וגם אחריה מחלוקת זו לא נעלמה. בשנת 1952, נשיא הוועד האולימפי, אוורי ברנדג’, פעל לביטול השתתפות נשים באולימפיאדה, אבל בתקופה זו המלחמה הקרה הגיעה לשיאה, והשתתפות נשים באולימפיאדה הפכה לכלי נשק פוליטי חשוב במאבק בין ברית המועצות לארצות הברית. כל מדינה רצתה להוכיח ולהפגין את העליונות שלה על האחרת באמצעות השגת מדליות אולימפיות רבות ככל הניתן, ולכן סוגיית המגדר נדחקה הצידה. בתקופה זו, הנשים הפכו לגורם חשוב באולימפיאדה ולכן השתתפותן החלה לזכות בתמיכתן של המדינות החזקות (הספורטאיות הדומיננטיות ביותר היו הספורטאיות הסובייטיות, ולכן החברים הסובייטים בוועד האולימפי הבינלאומי לחצו על חבריהם בוועד לפתוח תחרויות נוספות לנשים מתוך תקווה לזכות בעוד ועוד מדליות עבור ברית המועצות). למרות השינוי בעמדות לגבי השתתפות נשים באולימפיאדה, עד שנת  1966, הוועד האולימפי עדיין התחבט בשאלה האם להדיר נשים מענפי הדיפת כדור ברזל וזריקת דיסקוס משום שענפים אלו נתפסו כענפים לא נשיים².

• 

• 

שילוב נשים באולימפיאדה

ייצוג נשים בתחרויות האולימפיות

בכל אולימפיאדה, מספר הנשים המשתתפות בה עולה וכך עולה גם מספר התחרויות לנשים², אבל תהליך שילוב הנשים באולימפיאדה הוא תהליך ארוך שכרוך במכשולים רבים. נשים החלו להתחרות באולימפיאדה בשנת 1900, אבל שיעור הנשים באולימפיאדות הראשונות היה נמוך מאוד. האולימפיאדות הראשונות אופיינו בארגון קלוקל, תחרויות נשים נערכו ללא הסכמת הוועד האולימפי, ונשים רבות שלקחו חלק במשחקים האולימפיים כלל לא ידעו שהן משתתפות באולימפיאדה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שיעור הנשים החל לעלות לאט וזאת בזכות שינוי במעמד האישה בחברה ששינה את מעמדה גם בספורט⁶. הוועד האולימפי שואף להגיע לשיעור של 50% נשים באולימפיאדה⁵. בשנת 1992, נשים היוו 30% מסך המשתתפים באולימפיאדת ברצלונה², בשנת 2004 נשים היוו 40.7% משיעור המשתתפים באולימפיאדת אתונה⁶ ובשנת 2016 נשים היוו 45% משיעור המשתתפים באולימפיאדת ריו דה ז’ניירו⁵.

לפי האמנה האולימפית, אחת ממטרותיו של הוועד האולימפי היא לעודד ולתמוך בקידום נשים בספורט וליישם את עקרון השוויון בין גברים לנשים¹⁰, אבל לא תמיד הדבר בא לידי ביטוי. כשמדינת דרום אפריקה מנעה מאזרחיה השחורים להצטרף למשלחת האולימפית, הוועד האולימפי הבינלאומי החרים את הוועד האולימפי הדרום-אפריקאי ומנע ממדינת דרום אפריקה להשתתף במשחקים האולימפיים עד לביטול האפרטהייד. מנגד, משלחות רבות במהלך השנים שמנעו מנשים להצטרף למשלחת האולימפית שלהן מטעמי דת וצניעות, זכו להתעלמות כמעט מוחלטת מהוועד האולימפי הבינלאומי. בשנת 1999, השעה הוועד האולימפי הבינלאומי את הוועד האולימפי האפגני, זאת לאחר שהוועד האפגני אסר על נשים להצטרף למשלחת האולימפית של אפגניסטן שהייתה תחת שלטון הטאליבן¹. לקראת אולימפיאדת לונדון שנערכה בשנת 2012, הוועד האולימפי איים על ערב הסעודית שאם לא תכלול נשים במשלחת שלה, לא תוכל להשתתף במשחקים האולימפיים. בלחץ הוועד האולימפי, לראשונה כללה ערב הסעודית שתי נשים במשלחת שלה (הראשונה מהן הייתה הג’ודוקא ווג’דאן שאהרקני שקיבלה מהוועד האולימפי הבינלאומי הזמנה מיוחדת להתחרות, זאת משום שלא עמדה ברף הנדרש להשתתפות באולימפיאדה¹¹). באותה השנה, קטאר וברוניי כללו גם הן לראשונה נשים במשלחות שלהן. עם זאת, עדיין לא כל המשלחות כוללות נשים: בשנת 2016, המשלחות של עיראק, מרוקו, נאורו טובאלו ונואטו לא כללו נשים⁵.

שווין הזדמנויות

כיום, כל גורם המבקש להוסיף ענף ספורט נוסף למשחקים האולימפיים, מחויב להציג תכנית המשלבת באופן שווה גברים ונשים¹. באולימפיאדת ריו דה ז’יינרו שנערכה בשנת 2016, נשים וגברים התחרו לראשונה בהיסטוריה במספר ענפים זהה (עשרים ושמונה במספר), אולם עדיין אין שוויון הזדמנויות מלא בין גברים לנשים. גברים עדיין משתתפים ביותר תחרויות מאשר נשים. המשמעות של יותר תחרויות היא יותר הזדמנויות לזכות במדליה, וליהנות מכל היתרונות החברתיים והכלכליים הפוטנציאליים הכרוכים בזכייה במדליה אולימפית. בענף האגרוף למשל, נשים מתחרות רק בשלוש קטגוריות משקל בעוד הגברים מתחרים בעשר קטגוריות משקל. בענף הכדורמים, גברים מתחרים ב-12 תחרויות ונשים מתחרות בשמונה תחרויות. אף על פי שנשים מתחרות באליפויות עולם בהליכה תחרותית ל-50 ק”מ ובמשחה 1500 מטר, באולימפיאדה תחרויות אלו סגורות בפניהן ופתוחות רק לגברים. האתלטית בייב דידקרסון, שזכתה בשנת 1932 בשלוש מדליות אולימפיות, הוגבלה לשלוש תחרויות בלבד ולא הורשתה להתחרות בכל התחרויות בהם הגברים התחרו. בכך, נמנע ממנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. באולימפיאדת ריו דה ז’יינרו שנערכה בשנת 2016, גברים התחרו ב-161 תחרויות ואילו נשים ב-136 תחרויות⁵. 

בדיקות לאימות מין

בשנות השלושים של המאה העשרים, החל להתעורר חשד להונאות ספורט לפיו גברים מתחזים לנשים כדי לגרוף הישגים, ולכן, בשם הרצון לשמור על עקרון המשחק ההוגן, החלו גופי הספורט לבצע בדיקות לאימות מין בנשים במטרה לתפוס גברים המתחזים אליהן. בשנת 1948, לקראת אולימפיאדת לונדון, הוועד האולימפי הבינלאומי גיבש לראשונה מדיניות לבדיקות אימות מין לפיה נשים חייבות להוכיח שהן נשים, והבדיקות כללו בחינה של עיצוב השיער והלבוש, וכן בחינה של מסמכים רפואיים רשמיים. בשנת 1960, החל הוועד האולימפי לערוך בדיקות לאימות מין באופן שיטתי. מבדקים אלו כללו צעדות עירום משפילות ובדיקות גנטיות שפסלו נשים אינטרסקסואליות מהשתתפות באולימפיאדה. כל הספורטאיות, פרט לספורטאית אן הנסיכה המלכותית, נאלצו לעבור בדיקות לאימות מין עד ביטולן בשנת 1999. למרות ביטול הבדיקות, הזכאות של חלק מהספורטאיות האינטרסקסואליות להשתתפות באולימפיאדה כרוכה בעמידה בקריטריונים מיוחדים הנחשבים על ידי גורמים שונים כקריטריונים מפלים הפוגעים בזכותן לשוויון ההזדמנויות.

ספורט כזכות אדם

בשנת 1978, ספורט ופעילות גופנית הוכרו כזכות אדם בסיסית באמנה הבינלאומית לחינוך גופני ולספורט של אונסק”ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות)¹². הכרה זו מבוססת על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו״ם משנת 1948 לפיה לא יימנע מאדם להשתתף בחיי התרבות של הקהילה שלו. לפי האמנה של אונסק”ו, גישה לספורט חייבת להיות פתוחה בפני כל בני האדם, ולכל אדם הזכות להעצים את עצמו מבחינה גופנית³. זירת הספורט היא יקרת ערך בכל הנוגע להעצמת נשים וילדות, והגבלת השתתפות נשים בספורט פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות שלהן⁵. בשנת 1995, נוסדה הוועדה האולימפית לנשים וספורט המייעצת לוועד האולימפי הבינלאומי בענייני נשים, וכן עוזרת לו לגבש מדיניות לשילוב נשים¹¹³. כמו כן, בכל שנה, מעניק הוועד האולימפי הבינלאומי את פרס הנשים בספורט לאדם או לארגון בגין תרומה משמעותית לקידום נשים בספורט¹³.

“אין דבר שתרם יותר לשחרור נשים מרכיבה על אופניים” – סוזן ב.אנתוני (1896)³

ייצוג נשים במוקדי הכוח האולימפיים

במשך זמן רב, הוועד האולימפי הבינלאומי סרב לקבל נשים אל שורותיו. רק בשנת 1981 כיהנו לראשונה שתי נשים כחברות הוועד האולימפי: פלור איסאבה פונסקה ופיריו האגמן¹. נכון לשנת 2019, שיעור הנשים בוועד האולימפי הבינלאומי עומד על 34.3% אחוזים¹⁴. חבר המנהלים של הוועד האולימפי הבינלאומי הוא מוקד ההשפעה החזק ביותר בארגון, ורק בשנת 1990 כיהנה בו לראשונה אישה: פלור איסאבה פונסקה¹³ (אישה מעולם לא כיהנה כנשיאת הוועד האולימפי הבינלאומי)⁵. נכון לשנת 2021, ארבע נשים (מתוך 15 חברים) מכהנות בחבר המנהלים¹⁴. בוועדים האולימפיים ברחבי העולם, גברים עדיין מאוד דומיננטים ומחזיקים ב-90% מעמדות הניהול⁵. בחבר המנהלים של הוועד האולימפי הישראלי מכהנות ארבע נשים (מתוך 16 חברים)¹⁵. בחבר המנהלים של 162 (מתוך 203) מהוועדים האולימפיים ברחבי העולם, אין נשים בכלל, ועד שנת 2012, 85% מהוועדים האולימפיים בעולם לא כללו נשים בכלל⁵. ללא ייצוג הולם בעמדות הכוח של מקבלי ההחלטות, נשים ישארו בשוליים והאינטרסים שלהן יהיו תלויים בגברים².

אלימות מינית

ספורטאיות יצליחו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן רק אם יתאפשר להן להתאמן ולהתחרות בסביבה בטוחה עבורן, אולם נשים רבות נאלצות להתמודד עם מרחבים לא בטוחים בגין הטרדות ותקיפות מיניות מצד המאמנים שלהן, עמיתיהם הספורטאים וגורמים נוספים². מעמד המאמנים מקנה להם עמדה מעולה לניצול מיני, אם זה מה שברצונם לעשות, משום שספורטאיות לא ימהרו להתלונן על המאמן בו הצלחתן תלויה. הן לא יכולות לקום וללכת למועדון ספורט אחר משום שקיים רק מועדון לאומי אחד המאמן את הנבחרת האולימפית. החשש מפני אובדן תמיכת הנבחרת ואובדן הקריירה הספורטיבית היה אחד הגורמים לשתיקת ספורטאיות רבות שנוצלו מינית על ידי לארי נסר, רופא נבחרת ארצות הברית בהתעלמות. פרשה זו התפוצצה בשנת 2015, הובילה למאסרו של נסר והעלתה את סוגיית האלימות המינית בספורט לתודעה הציבורית.

ספורטאיות אולימפיות עם הישגים בולטים

• קריסטין אוטו – מחזיקה בשיא הנשי של זכייה במדליות זהב באולימפיאדה אחת (שש במספר בענף השחייה, אולימפיאדת סיאול 1988)¹.
• ג׳וני תומפסון – מחזיקה בשיא הנשי של זכייה במדליות זהב אולימפיות (שמונה במספר בענף השחייה)¹.
• וילמה רודולף – אחת האצניות הטובות בכל הזמנים¹.
• ג׳וליאנה מינוצו, גולשת סקי איטלקייה, הייתה האישה הראשונה להשבע את השבועה האולימפית (אולימפיאדת אוסלו – 1952)¹.
• אנריקטה בסיליו, אתלטית מקסיקנית, הייתה הספורטאית האולימפית הראשונה להדליק משואה אולימפית (אולימפיאדת מקסיקו סיטי – 1968)¹.
• לאריסה לטינינה – הספורטאית האולימפית המעוטרת ביותר. זכתה ב-18 מדליות אולימפיות.
• טיידי פיקט – האישה האפרו-אמריקאית הראשונה להתחרות באולימפיאדה (אולימפיאדת ברלין – 1936).
• אליס קוצ׳מן – האישה השחורה הראשונה שזכתה במדליית זהב אולימפית (אתלטיקה, אולימפיאדת לונדון – 1948)¹⁶.
• נוואל אל-מתווכל – האישה המוסלמית הראשונה שזכתה במדליית זהב אולימפית (אולימפיאדת לוס אנג’לס, 1984).

• 

• 

• 

• 

• 

• 

השתתפות נשים וגברים לפי אולימפיאדה

שנה	מספר נבחרות	נבחרות הכוללות נשים (%)	מספר ענפי ספורט	מספר תחרויות	תחרויות הכוללות נשים (%)	סך הכל משתתפים	מספר ספורטאים	מספר ספורטאיות	שיעור נשים (%)
1896	14	0	9	43	0	241	241	0	0
1900	24	26.3	17	86	3.5	997	975	22	2.2
1904	13	7.7	14	89	2.2	651	645	6	0.9
1908	22	18.2	20	107	2.8	2008	1971	37	1.8
1912	28	39.3	13	102	5.9	2407	2359	48	2
1920	29	44.8	19	152	3.9	2626	2561	65	2.5
1924	44	45.5	17	126	8.7	3089	2954	135	4.3
1928	46	54.3	14	109	12.8	2883	2606	277	9.6
1932	37	48.6	14	117	12	1332	1206	126	9.4
1936	49	53.1	19	129	11.6	3963	3632	331	8.3
1948	59	55.9	17	136	14	4104	3714	390	9.5
1952	69	59.4	17	149	16.8	4955	4436	519	10.5
1956	67	58.2	17	151	17.2	3155	2791	364	11.5
1960	83	54.2	17	150	19.6	5338	4727	611	11.4
1964	93	57	19	163	20.2	5151	4473	678	13.1
1968	112	48.2	18	172	22.7	5516	4735	781	14.1
1972	121	53.7	21	195	22.1	7134	6074	1059	14.8
1976	92	71.7	21	198	24.7	6084	4824	1260	20.7
1980	80	67.5	21	203	24.6	5179	4064	1115	21.5
1984	140	67.1	21	221	28.1	6829	5263	1566	22.9
1988	159	73.6	23	237	36.3	8391	6197	2194	26.1
1992	169	80.5	25	257	38.1	9356	6652	2704	28.9
1996	197	85.8	26	271	39.9	10318	6806	3512	34
2000	199			300		10651	6582	4069	38.2
2004	201			301		10625	6296	4329	40.7
2008	204			302		10942	6305	4637	42.3
2012	204			302		10568	5892	4657	44
2016	205			306		11238	6179	5059	45

כניסת ענפי ספורט לאולימפיאדה לפי מגדר

ענף	השנה בה הענף נפתח לגברים	השנה בה הענף נפתח לנשים	הערות
טניס	1896	1900	ענף הטניס יצא מהאולימפיאדה בשנת 1924 וחזר בשנת 1988
גולף	1900	1900	הענף יצא מהאולימפיאדה בשנת 1908 וחזר בשנת 2016
שיט	1900	1900	עד שנת 1984 נערכו תחרויות מעורבות מגדרית, אך עם מיעוט נשים.
קשתות	1900	1900
החלקה על הקרח	1908	1908
שחייה	1896	1912	ב-1912, נשים התחרו בשתי תחרויות וגברים בשבע תחרויות
סיף	1896	1924	עד 1960, נשים התחרו ברומח בלבד בעוד הגברים התחרו ברומח, בדקר ובחרב. בשנת 1996 החלו הנשים להתחרות גם בדקר ובשנת 2004 גם בחרב.
אתלטיקה	1896	1928	נשים התחרו בחמש תחרויות, וגברים ב-22 תחרויות.
התעמלות	1896	1928	נשים התחרו רק בתחרות אחת (קרב רב קבוצתי). גברים התחרו בשבע תחרויות.
קנו\קיאק	1936	1948	נשים מתחרות בקיאק בלבד
רכיבה על סוסים	1900	1952
סקי למרחקים	1924	1952	50 ק”מ לגברים ו-30 ק”מ לנשים
החלקה מהירה על הקרח	1924	1960
כדורעף	1964	1964
קליעה	1896	1968	עד 1984 הנשים התחרו בתחרויות מעורבות בלבד
חתירה	1900	1976
כדורסל	1936	1976
כדוריד	1936	1976	הענף הוצא מהאולימפיאדה לאחר 1936 והוחזר בשנת 1972
הוקי שדה	1908	1980
רכיבה על אופניים	1896	1984
התעמלות אמנותית	אין	1984	הענף פתוח לנשים בלבד (תחרויות לנשים בלבד מקבעות את הנרטיב לפיו עידון וחן הם תכונות נשיות2)
שחייה צורנית	אין	1984	הענף פתוח לנשים בלבד (תחרויות לנשים בלבד מקבעות את הנרטיב לפיו עידון וחן הם תכונות נשיות2)
טניס שולחן	1988	1988
בדמינטון	1992	1992
ג’ודו	1964	1992	יעל ארד זוכה במדליית כסף אולימפית בג’ודו
ביאתלון	1924	1992
כדורגל	1900	1996
בייסבול	1992	אין	הענף פתוח לגברים בלבד
סופטבול	אין	1996	הענף פתוח לנשים בלבד
קרלינג	1924	1998
הוקי קרח	1920	1998
הרמת משקולות	1896	2000
טאקוונדו	2000	2000
קרב חמש מודרני	1912	2000
כדורמים	1900	2000
טריאתלון	2000	2000
מזחלות	1924	2002
היאבקות	1896	2004
אגרוף	1904	2012
קפיצות סקי	1924	2014

הערות שוליים:

1. Bill, Mallon, and J. Hejmans. “Historical Dictionary of the Olympics Movement.” The Scarecrow Press, Inc., Lanham-Toronto-Plymouth 211 (2011): 259
2. Drinkwater, Barbara L. “Women in Sport: Volume VIII of the Encyclopaedia of Sports Medicine.” Malden, MA: Blackwell Science Ltd (2000): 3-17.‏
3. Oglesby, C. “Women, Gender, Equality and Sport, Women 2000 and beyond.” (2007), United Nations Division for the Advancement of Women, Department of Economic and Social Affairs
4. Defrantz, Anita. “The changing role of women in the Olympic Games.” Olympic Review 26.15 (1997): 18-21
5. Women in the Olympic and Paralympic Games: An Analysis of Participation, Leadership, and Media Coverage, Women’s Sports Foundation, 2017
6. Miragaya, Ana Maria. The process of inclusion of women in the Olympic Games. Diss. Universidad Gama Filho, 2006.‏
7. Tarasouleas, Athanasios. “Stamata Revithi,“Alias Melpomeni”.” Sport and Women (1997).‏
8. An unknowing historymaker: Margaret Abbott was the first American female to be an Olympic champion, United States Olympic & Paralympic Museum
9. FACTSHEET THE GAMES OF THE OLYMPIAD UPDATE – DECEMBER 2017
10. Mission and role of the IOC, Olympic Charter, Published by the International Olympic Committee – July 2020
11. Olympics judo: Shahrkhani first Saudi Arabian woman at Games, www.bbc.com, 3 August 2012
12. Article 1 – The practice of physical education, physical activity and sport is a fundamental right for all, International Charter of Physical Education, Physical Activity and Sport
13. International Olympic Committee. “Factsheet: Women in the Olympic movement, update—June 2020.”
14. WOMEN AT THE OLYMPIC GAMES, www.olympic.org
15. חברי הנהלה, www.olympicsil.co.il
16. Gissendanner, Cindy Himes. “African American women Olympians: The impact of race, gender, and class ideologies, 1932–1968.” Research Quarterly for Exercise and Sport 67.2 (1996): 172-182
17. FACTSHEET THE GAMES OF THE OLYMPIAD UPDATE – DECEMBER 2017