במאה הקודמת, דאגה לבעלי חיים אובחנה כמחלת נפש נשית בשם פסיכוזופיליה

התנועה להגנת בעלי חיים, שהתעוררה בארצות הברית באמצע המאה ה-19, התנגדה לניסויים בבעלי חיים, ובתחילת המאה העשרים צברה אהדה בקרב הציבור והחלה לאיים על כוחו של ממסד הניסויים. המדענים, שחששו מאוד מרגולציות ומחוקים שיגבילו אותם, חיפשו דרכים להאבק בתנועה שהייתה מורכבת ברובה הגדול מנשים. בשנת 1909, טען הנוירולוג ד”ר צ’רלס לומיס דיינה שגילה מחלת נפש חדשה ששמה פסיכוזופיליה (zoophile-psychosis) – מחלת נפש קשה המתאפיינת באהבת בעלי חיים.

התיאוריה של ד”ר דיינה הושפעה מהפסיכולוג הצרפתי פייר ז’נה שחשד כי אהבת בעלי חיים אינה מותירה מקום בלב גם לאהבת בני אדם. כדי להוכיח שמדובר במחלת נפש אמיתית, ד”ר דיינה תאר מקרה של אחת המטופלות שלו: אישה בת 40, נשואה ללא ילדים שגרה עם בעלה ואחותה בפרבר שקט. העניין העיקרי שלה בחיים הוא טיפול בחתולי רחוב שנובע מחוסר יכולתה לשאת סבל של חתול. מצבה כל כך קשה עד כדי כך שאם היא שומעת בלילה חתול מיילל, היא מעירה את בעלה כדי שיצא החוצה לחפש אותו ויכניס אותו לבית לטיפול. בביתה היא מטפלת בחתולי רחוב כדבר שבשגרה. האישה במצב בריאותי כללי טוב, אינטליגנטית באופן יחסי, אנטי סוציאלית ואינה מינית. כל עולמה הוא עולם החתולים. ד”ר דיינה הציע לה לעבור ניתוח כדי להציל אותה מהמחלה הנוראית שתקפה אותה.

מטרתו של דיינה הייתה להראות שלא מדובר באהדה רגילה לבעלי חיים אלא באובססיה מטורפת. הוא טען שדאגה לבעלי חיים היא עצלנות נשית, זאת משום שהרבה יותר קל ללטף כלב או חתול מאשר לטפל באנשים חולים או בילדים. לדבריו, בעלי החיים בחברה דווקא זכו ליחס נפלא מבני האדם – מה שמוכיח את טירוף הדעת של אותן נשים ואת הניתוק שלהן מהמציאות. הוא חשש שמחלה זו עלולה להוביל למצבים חמורים יותר ולדאגה אובססיבית גם לצמחים. דיינה ועמיתיו השקיעו מאמץ רב כדי להציג את הנשים שהעמידו את הקריירה המקצועית שלהם בסכנה – כמטורפות. הוא טען שמתנגדות הניסויים הן קורבנות של מחלת הנפש שאחזה בהן: “זו פסיכוזה נוראית – מחלה חדשה של החיים המודרניים. המוח הנשי לא מסוגל להתמודד עם מורכבות החיים ולראות דברים בפרופורציה הנכונה. פעילות מודרנית שכזו דורשת יותר מידי מאמץ לסוג כזה של אורגניזם מנטלי שנועד לחיים של פשטות, מתינות וריסון”. ד”ר דיינה טען שנשים באופן כללי נחותות מגברים, ומשום כך הוא גם התנגד להענקת זכות בחירה לנשים בטענה כי זכות בחירה לנשים תעלה את שיעור הטירוף בקרב נשים ב-25 אחוז.

נשים הובילו את המאבק להגנת בעלי החיים, ובתקופה בה ההיסטריה הנשית הייתה אבחנה רפואית נפוצה, לא היה קשה מידי לשכנע את הציבור בקיומה של מחלת נפש נשית נוספת – הפסיכוזופיליה. המדענים, ששיבחו את דיינה על האבחנה שלו, החלו להשתמש בה בכל הזדמנות כדי לחבוט בתנועה נגד הניסויים. הם ראו עצמם כרציונליים, והאשימו את המתנגדות להם בפנאטיות, בחוסר איזון נפשי ובטירוף. בשנת 1897, ד”ר ויליאם רובינסון כתב: “נהגתי לתפוס אותן כנשים טיפשות עם כוונות טובות, אך היום אני יודע שהן פנאטיות עם לב אבן, טיפשות חצופות ואין להפגין כלפיהן שום התחשבות”. העיתונות (שנשלטה על ידי גברים) אימצה בשמחה את האבחנה ובשנת 1909 התנוססה ב’ניו יורק טיימס’ הכותרת: Passion for animals really a disease (אהבה עזה לחיות היא מחלה).

נשיאת הארגון נגד ניסויים בבעלי חיים בניו יורק, דיאנה בלייס (Diana Belais), הצליחה לעורר את דעת הציבור נגד הפרקטיקות האכזריות בניסויים, וגייסה אלף איש לכנס שקרא לסגור את מרכז רוקפלר שהוקם באותה העת לצורכי ניסויים. הניו יורק טיימס סיקר את הכנס וכתב שאהבתן המגוחכת של נשים לחיות מחמד דוחפת אותן אל עבר חוסר השפיות. הפסיכוזופיליה הוצגה כמחלה נשית במהותה שנובעת מהפגמים של המוח הנשי ולכן מתפרצת בעיקר בקרב נשים, אבל גם גברים עם מוח משובש עלולים ללקות בה. בשנת 1910, הגיע לארצות הברית עורך הדין סטפן קולרידג’ – פעיל להגנת בעלי חיים באנגליה, ממקימי הארגון הראשון בבריטניה להגנת הילד – ומתח ביקורת על הניסויים בבעלי חיים. כתגובה נכתב בעיתון: “הם אנשים מוזרים המתנגדים לניסויים. קורבנות מסכנים של הפסיכוזופיליה. אהבתם לחיות כרוכה בהקשחת ליבם לבני אדם”.

• 

• 

בשנת 1909, מגזין בריאות פירט על מקרה של אדם שלקה בפסיכוזופיליה. מחלתו אופיינה בדאגה מופרזת לסוסים: “בעיה קטנה עם הסוס שלו הייתה מדירה שינה מעיניו. הוא הגיע לעיר והוטרד ממצבם של סוסים אחרים. היה לו מאוד קשה לראות סוסים נבדקים או חוטפים הצלפות, עד שהוא לא יכול היה עוד ללכת בעיר בנוחות […] כשהעגלון הצליף בסוס, זה הרגיש לו כמו הצלפה על גופו שלו. הוא תאר את מצבו בגילוי לב, והכיר בכך שמדובר במצב נפשי לא טבעי ולא הגיוני, אבל הוא לא יכול היה להתגבר על זה”.

• 

• 

הניסויים שנערכו על בעלי חיים היו מזעזעים ומייסרים, ובשנת 1911 הוגשה הצעת חוק לרגולציה על הניסויים – כזו שתסדיר מעקב ופיקוח. באותה העת, לנשים עדיין לא הייתה זכות בחירה בארצות הברית, והן היו תלויות לחלוטין בחסדי הגברים עבור ייצוג. הנסיינים התנגדו נחרצות לכל התערבות ופיקוח, וטענו בפני המחוקקים כי המתנגדות לניסויים הן נשים נוירוטיות ללא ילדים, וללא עיסוק רציני בחיים, ושיש לעניין זה משקל רב כשבוחנים את הדרישות שלהן. המחוקקים השתכנעו והחוק לרגולציה לא עבר.

• 

• 

• 

מנהל מרכז הניסויים רוקפלר, ד”ר ג’יימס וורבייס, אימץ תיאוריה של מדען גרמני שחילקה את הנשים לשני סוגים: הטיפוס האימהי והטיפוס הזנותי. המתנגדות לניסויים היו שייכות לדבריו לסוג הזנותי. “ד”ר דיינה חקר ותאר את מחלת הנפש פסיכוזופיליה” הוא כתב “מחלת נפש זו מתאפיינת באהדה מוגזמת לחיות הנחותות והיא קשורה גם לאשליה שאותן החיות נרדפות על ידי האדם”. ככל שהקונפליקט בין הצדדים גבר – כך גבר השימוש באותה אבחנה רפואית. הטענה של המדענים לפיה ביקורת נגד המדע יכולה לנבוע רק מטירוף הצליחה לחלחל בקרב הציבור, ולהחליש את התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים. “הם חולי נפש” נכתב בתקשורת “הפסיכיאטרים אבחנו אותם כלוקים בפסיכוזופיליה”.

• 

• 

• 

דיאנה בלייס ומייסדת האגודה נגד ניסויים, קרוליין ווייט, המשיכו להיאבק למען חסרי הקול, שנים לפני שלהן בעצמן היה קול שייצג אותן. הן לחמו למען בעלי החיים באומץ והתמודדו עם אישומים קשים מאוד לאורך הדרך. המאבק שלהן למען בעלי החיים היה חלק מהשקפת עולם רחבה יותר הרואה קשר בין הדיכויים השונים ולכן הן היו פעילות גם במאבק הסופרג’יסטי (למען זכות הבחירה לנשים), גם במאבק להגנת הילד (שגם הוא התעורר הודות לפעילים להגנת בע”ח) וגם במאבק לקידום שירותי הרפואה לעניים.

מקורות:

Buettinger, Craig, “Antivivisection and the Charge of Zoophil-Psychosis in the Early Twentieth Century“, Historian 55 (1993) 277-88

Douglas Baynton, “Slaves, Immigrants, and Suffragists: The Uses of Disability in Citizenship Debates“. PMLA Vol. 120, No. 2 (Mar., 2005), pp. 562-567