במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, נשים בלטו מאוד בתנועה להגנת בעלי חיים. למעשה, סופרג’יסטיות התנגדו לניצול בעלי חיים ולעבדות האדם השחור מפני שהן לחמו בדיכוי באשר הוא דיכוי. במסגרת מאבקן, הן נלחמו גם נגד ניסויים בבעלי חיים.
בשנת 1903, הסתננו מספר נשים לשיעור אנטומיה באוניברסיטת לונדון ורשמו בפנקסים שלהן את שראו עיניהן: מול 60 סטודנטים לרפואה, המרצה ויליאם בייליס, ביתר כלב טרייר חום תוך שהוא בהכרה מלאה ונאבק. לאחר שהנשים פרסמו את התחקיר, בייליס טען להגנתו שהכלב היה רדום כהלכה. הוא תבע בבית משפט נגד הוצאת דיבה וזכה.
בשנת 1906, הוצב פסל לזכרו של הכלב החום עם הכיתוב: “גברים ונשים של אנגליה – עד מתי הדבר הזה יימשך?”. סטודנטים לרפואה (שנקראו anti-doggers) ראו כיתוב זה כפוגעני וביצעו כנגד הפסל פעולות ונדליזם באופן תדיר, עד שהמשטרה נאלצה לספק שמירה של 24 שעות ביממה על הפסל.
בשנת 1907, צעדו 1000 ‘anti-doggers’ בדרישה להסיר את הפסל. הדבר הוביל לעימותים עם הסופרג’יסטיות ולמהומות שכונו ‘מהומות הכלב החום’.
פסל הכלב החום צעדת ה-anti doggers – סטודנטים מאוניברסיטת לונדון המתנגדים להצבת הפסל וקוראים להריסתו
בשנת 1910, עייפה מועצת העיר מהעימותים ושלחה ארבעה עובדים מלווים ב-120 שוטרים להסיר את הפסל בחסות החשיכה, זאת למרות שהאגודה נגד ניסויים בבעלי חיים הצליחה להשיג 20,000 חתימות נגד הסרת הפסל. לאחר הסרתו, המועצה טענה שרתך מטעמה התיך את הפסל, ומאז לא נותר לו זכר.
75 שנה לאחר מכן, בשנת 1985, האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים הצליחה להציב במקום פסל חדש של הכלב החום, והפסל מוצב שם עד היום. בניגוד לפסל המקורי בו הכלב מוצג בעמידה בטוחה עם מבט נינוח, הפסל החדש מציג כלב מפוחד עם גוף כפוף, אוזניים זקורות ומבט מבוהל.