התביעה המוצלחת הראשונה נגד התעללות בילדים

עד לפני 150 שנה, ילדים נתפסו כרכוש של הוריהם, ואלו יכלו על פי החוק לבצע בילדיהם כמעט ככל העולה על רוחם (למכור אותם, להתעלל בהם ואף להרוג אותם). עם התעוררות התנועה להגנת הילד בסוף המאה ה-19, הוכתרה לראשונה בהצלחה תביעה בגין התעללות בילדה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
מארי אלן ווילסון
מארי אלן וילסון

עד לפני 150 שנה, ילדים נתפסו כרכוש של הוריהם בעוד אנשי החוק, הפוליטיקאים והפילוסופים כמעט ולא הטילו ספק בסמכות ההורית. הזכות לפרטיות הגנה על ההורים ואפשרה להם לבצע בילדיהם כמעט ככל העולה על רוחם: במושבות האמריקאיות, החוק קבע עונש מוות לילד שפגע בהוריו או קילל אותם. במאה ה-19, הורה יכול היה לגייס את בנו לצבא ולקבל תמורתו מענק גיוס. הוא יכול היה למכור את ילדו לעבדות, לשלוח אותו לצד השני של המדינה לעבודת פרך בכריית פחם ולשלשל את התמורה הכספית מעמל בנו לכיסו. הורים חינכו את ילדיהם כפי שראו לנכון, כולל פרקטיקות אלימות ואכזריות, והמדינה לא התערבה משום שתפסה את הזכות של ההורים לנהוג בילדיהם כרצונם כזכות בסיסית של אדם לפעול כרצונו עם רכושו.

אמנם היו חוקים מעטים ומאוד מצומצמים להגנת הילד, אך אלו לא נאכפו כלל ולא הצליחו לספק הגנה בבית משפט לילדים שעברו התעללות. עד שנת 1920, הורה שהרג את ילדו כעונש על מעשיו, יכול היה ליהנות מהגנה של החוק בלא פחות מתשע מדינות בארה”ב. גם המדינה עצמה נהגה בילדים כבחפצים כשאפשרה למדענים לבצע ניסויים רפואיים בילדים עניים, יתומים או פגועי מוח. ילדים לא נתפסו כפרסונות – כישויות בעלות אינטרסים הזכאיות להגנה משפטית, וערכם נמדד רק לפי הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהם. ילד שהיווה נטל – ננטש, נמכר או נשלח לעבוד. באותה העת היו בניו יורק בלבד 20,000 ילדים חסרי בית שקיבצו נדבות וחיו מן היד אל הפה. כשהתעוררה במאה ה-19 התנועה נגד התאכזרות כלפי הילד, היא נתקלה בהתנגדות רבה של ההורים שרצו לשמור על זכותם הבסיסית לנהוג בילדיהם כרצונם – זכות שאף אחד לא ערער עליה מעולם.

ההתעללות בילדה מארי אלן וילסון והמאמצים לחילוצה

בשנת 1874, תביעה כנגד התעללות בילדה הוכתרה בהצלחה בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית. המשפט דן בהתעללות בילדה קטנה בת 9 בשם מארי אלן וילסון.  מארי אלן וילסון נולדה בשנת 1864. כשהייתה בת שנה וחצי, אמה הביולוגית נטשה אותה במוסד לאחר שאביה של מארי מת במלחמת האזרחים. בגיל שנתיים הועברה לחזקתה של אמה המאמצת והתגוררה איתה בדירת סלמס מטונפת בניו יורק. מארי הוחזקה בתנאים קשים של אסירה וסבלה מהתעללות קשה ביותר. היא לא הורשתה לצאת מחוץ לבית בכלל (אלא רק בלילות ורק במתחם החצר הפנימית), היא לא הורשתה לדבר עם אף אחד, היא הייתה שפחה ואולצה לבצע מטלות שהן הרבה מעבר ליכולותיה, היא מעולם לא שיחקה עם ילדים אחרים, לא היו לה צעצועים או גירויים אחרים, היא ישנה על שטיח דק ומרופט בקצה הבית, כשאמה יצאה מהבית היא נהגה לכלוא את מארי בחדר השינה ולעתים אף נעלה אותה בארון חשוך במשך שעות, וכמעט בכל יום, אמה הצליפה בה עם שוט או הכתה אותה בדרכים שונות.

אטה אנג’ל ווילר

שכנים, שמעולם לא ראו את הילדה אך שמעו תדיר את זעקות השבר והכאב שלה מבעד לקירות הדקים, דיווחו עליה למיסיונרית אטה אנג’ל ווילר שפעלה בארגון צדקה ועברה באזור לצורך חלוקת מזון לעניים. לווילר לא היו סמכויות, אך היא הייתה נחושה לבדוק את הנושא. בדרכי עורמה, היא הצליחה לשכנע את אמה של מארי לפתוח לה את הדלת. ווילר שהתה בבית מספר רגעים ונחרדה לראות ילדה קטנה במצב של תת תזונה, חבולה בכל גופה ומבט מבועת על פניה. מארי אמנם הייתה בת 9, אך גופה היה כשל ילדה בת 5. היה זה חורף ניו יורקי טיפוסי, ולמרות הקור העז – מארי לבשה לגופה רק שמלה דקה ורגליה יחפות. היא עמדה על דרגש ושטפה סירים גדולים בדממה. על השולחן היה מונח שוט עור קלוע וכבד.

ווילר החליטה להלחם בכל כוחה על מנת לחלץ את מארי אלן וילסון. היא פנתה למשטרה, אך זו, למרות האהדה שהפגינה, טענה שאין לה סמכות להתערב משום שהחוק לא מתיר התערבות במקרים כאלו. היא פנתה לכנסיה ולארגוני צדקה אך אלו אמרו לה שהם יכולים לספק לילדה בגד חם ונעליים אבל לא יותר מזה. לאחר מכן, היא פנתה לעירייה אך גם בעירייה השיבו את פניה ריקם. ווילר לא ויתרה ופנתה למערכת המשפט, אך מערכת המשפט אמרה לה: “אדם שנמצא בסכנה חייב להופיע בפנינו ורק כך נוכל להחליט מה נעשה לגביו”, אבל משום שלא היה שום חוק שאפשר מלכתחילה הוצאה של ילדים במצבי סיכון מביתם – לא היה ניתן להביא אותה בפני שופט כדי להצהיר על המצב המסוכן בו היא נמצאת.

התנועה להגנת בעלי חיים מחלצת את הילדה

הנרי ברג - פעיל להגנת בע
הנרי ברג
אלברידג' גארי - פעיל להגנת בעלי חיים
אלברידג’ גארי

לאחר שפנתה למשטרה, לארגוני צדקה, לעירייה ולמערכת המשפט, ווילר הרגישה אובדת עצות ולא ידעה למי עוד אפשר לפנות. אחייניתה אמרה לה: “אם את כל כך מוטרדת מהילדה הזו, למה שלא תפני להנרי ברג? הרי הילדה היא סוג של חיה קטנה”.
בייאושה כי רב וכמוצא אחרון, פנתה ווילר להנרי ברג. ברג היה דמות מאוד ידועה ושנויה במחלוקת בניו יורק. הוא הקים את הארגון הראשון באמריקה להגנת בעלי חיים, ספג על פעילותו להצלת חיות ביקורת חריפה, היה מושא ללעג ציבורי גדול משום ש”תמיד נדחף לעניינים של אחרים במקום להתרכז בעניינים שלו” והואשם תדיר בשנאה כלפי בני אדם. באותה התקופה, מעמד בעלי החיים ומעמד הילדים היה מאוד דומה – שתי הקבוצות הוגדרו כרכוש. ווילר חשבה לעצמה שאם ברג פועל נמרצות למען בעלי החיים חסרי הישע וחסרי ההגנה, אולי הוא יסכים לראות גם במארי מקרה דומה.

לאחר שעודכן בפרטי המקרה, ברג נכנס לפעולה במהירות. הוא כתב לאלברידג’ גרי, פעיל להגנת בע”ח ועורך הדין של ארגונו: “אין לי זמן לאבד, הנחה אותי איך לפעול”. ברג שלח לביתה של מארי חוקר פרטי, שהתחזה לעובד מפקד האוכלוסין כדי להצליח להיכנס לבית ולאסוף עדויות. תוך 48 שעות, ברג הצליח למצוא שופט שהסכים לשמוע על המקרה. הבעיה שעמדה בפניו הייתה למצוא דרך חוקית להוציא את הילדה מביתה לשימוע. גרי, עורך הדין המפולפל, הצליח למצוא פרצה בחוק שאפשרה לו לעשות כן, וזאת באמצעות שימוש בצו הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס. צו זה מאפשר לרשויות לזמן אליהן כל אדם שמתעורר לגביו החשד שהוא כלוא בניגוד לרצונו כאסיר באופן לא חוקי. במקור, מטרתו של צו זה (באמריקה) הייתה להגן על עבדים שחורים שגנבו את עצמם מידי בעליהם בדרום, ברחו ונכלאו בצפון, ולאפשר להם לעמוד מול שופט שידון במעמד שלהם.

התביעה בבית המשפט

ניצול צו הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס היה יצירתי ומדהים למדי. שני שוטרים הגיעו לדירה, אזקו את האמא ועטפו את מארי במה שיכלו משום שהיה קור כלבים מקפיא. מארי הייתה מבועתת והביעה חרדה מחשיפה לעולם החיצון. אחד השוטרים קנה לה סוכריה גדולה על מקל במטרה להרגיע אותה, אבל משום שלא היה לה מושג מה זה סוכריה, היא נופפה בה ככלי נשק בניסיון להגן על עצמה במקום לנסות לאכול אותה. מצבה של מארי היה בכי רע – אמה תקפה אותה עם מספריים והותירה לה חתך מהמצח לאורך הלחי ועד לצוואר. כל גופה היה מלא בסימנים כחולים ושחורים ובמצחה התגלתה נפיחות גדולה  – ככל הנראה מכך שאמה המאמצת הטיחה את ראשה בקיר. בבית המשפט, מארי אלן וילסון אמרה: “שמי מארי אלן, אני לא זוכרת שאי פעם קיבלתי נשיקה, מעולם לא ישבתי על הברכיים של אמא. אני לא יודעת בת כמה אני. אמא מרביצה לי ומצליפה בי כמעט כל יום. מעולם לא העזתי לדבר עם אף אחד כי אם הייתי מדברת, הייתי חוטפת הצלפות, מעולם לא היו לי בגדים מעבר לשמלה שעל גופי. ראיתי בדירה בגדים אבל לא הורשתי ללבוש אותם, אני ננעלתי בחדר השינה, אני לא יודעת למה אמא הצליפה בי. אני לא רוצה לחזור לאמא כי היא מכה אותי המון”.

לראשונה בהיסטוריה האמריקאית, התביעה התקבלה ואמה המאמצת נשפטה לשנת מאסר עם עבודות פרך.

אחרי המשפט

לאחר המשפט, אטה ווילר שאלה את הנרי ברג אם הוא לא מתכוון להקים גם ארגון להגנת הילד. ברג הבטיח: “יהיה ארגון כזה”. ואכן, ברג וגרי, שני פעילים להגנת בעלי חיים, הם אלו שהקימו את האגודה הראשונה בעולם למניעת התאכזרות כלפי ילדים בשנת 1874. בתוך שנה, חקרה האגודה 300 מקרים של התעללות בילדים והגישה הצעות חוק למניעת התעללות בילדים ולענישת הורים מתעללים – רעיונות שהיו מהפכניים באותה העת. ארגונים נוספים ברחבי ארצות הברית שפעלו להגנת בעלי חיים, הלכו בעקבותיהם והרחיבו את פעילותם גם למניעת התעללות בילדים. אמה של אטה ווילר קיבלה את המשמורת על מארי הקטנה, אך נפטרה לאחר מספר חודשים והמשמורת עברה לידי אחותה של אטה ובעלה שגידלו את מארי באהבה עד לבגרותה. הכל היה חדש עבורה: מעולם היא לא ראתה צמחיה ונופים ונדהמה מהם, ולאחר שכל חייה הייתה כלואה בין 4 קירות על משטח רצפה מישורי, היה צורך ללמד אותה ללכת על פני שטח לא ישרים. בביתה החדש היא נחשפה לראשונה לילדים, לצעצועים, לסיפורים, יצרה קשרי חברות ואהבה, הכינה עוגות בוץ וחגגה מסיבות יום הולדת.

מארי אלן וילסון בבגרותה

מארי אלן התחתנה בגיל 24 וילדה שתי בנות. לביתה הבכורה היא קראה אטה על שמה של אטה ווילר שהושיעה אותה. בהמשך חייה, היא ובעלה אימצו ילדה יתומה ונתנו לה הזדמנות לאהבה. שתי הבנות הביולוגיות של מארי היו למורות בבגרותן, והבת המאומצת – לאשת עסקים. בנותיה ונכדיה של מארי תיארו אותה כאישה אוהבת, עדינה וטיפה כנועה. לדבריהם, היא כמעט מעולם לא דיברה עם המשפחה שלה על ילדותה. היא נפטרה בגיל 92 בשנת 1956.

סיפורה המזעזע של מארי אלן וילסון עורר את התנועה לזכויות הילד באמריקה ובעולם המערבי כולו, והשפיע רבות על קידום מעמד הילדים והילדות מרכוש לפרסונות תוך עיגון בחקיקה את זכויותיהם הבסיסיות לכבוד ולביטחון. מארי אלן וילסון ניצלה בזכות תושייתה הרבה של אטה ווילר שלא הרימה ידיים נוכח התעלמות הרשויות, ובזכות הפעילים להגנת בעלי חיים שהיו היחידים שנחלצו לעזרתה.

מארי אלן וילסון עם חבלות בכל גופה. למרגלות רגליה מונחים המספריים ששימשו את אמה המאמצת לחיתוך פניה.
משמאל – מארי לאחר החילוץ. מימין – מארי בשיקום. במרכז – המספריים ששימשו לחיתוך פניה

עוד בנושא, בפרק ׳הילדה מעבר לקיר׳ בפודקאסט עבר פלילי.

מקורות:

Mary Renck Jalongo. The story of Mary Ellen Wilson: Tracing the Origins of Child Protection in America. Early Childhood Education Journal, Vol. 34, No. 1, August  2006

Barbara Bennett Woodhouse. From Property to Personhood: A Child-Centered Perspective on Parents’ Rights. 5 Georgetown Journal  on Fighting Poverty 313 1997-1998

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

7 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.