ניסויים בנשים וניסויים בבע”ח – הקשר האקו-פמיניסטי

במאה ה-19, נשים עניות שהתאשפזו בבתי חולים נאלצו לעבור ניסויים מחרידים כ"תשלום" על הטיפול המסור לו זכו במחלקה. פמיניסטיות שהזדעזעו מניסויים אלו, התנגדו גם לניסויים בבעלי חיים משום שזיהו בפרקטיקה הזו את אותו מנגנון דיכוי שפועל על נשים עניות.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
הנשים שארגנו את הקונגרס נגד ניסויים בבע"ח - 1913
הנשים שארגנו את הקונגרס נגד ניסויים בבע”ח – 1913

בתנועה להגנת בעלי חיים שהתעוררה במאה ה-19 במערב היה מספר לא פרופורציונלי של נשים. נשים הובילו את התנועה, הקימו ארגונים, הפיקו כנסים והפגנות, החתימו אנשים ברחובות על עצומות, עברו מדלת לדלת לגיוס פעילים ופעילות, פרסמו ספרים ועלונים, השתתפו בדיבייטים, ניסחו הצעות חוק וכן הלאה. באותה התקופה, לנשים לא הייתה זכות בחירה ואחד הערוצים המרכזיים, אליהן פנו כדי להשפיע בנושאיים חברתיים, היה פעילות בתנועות לצדק חברתי. לא פעם הן נאלצו לעשות את העבודה מאחורי הקלעים (לנסח הצעות חוק למשל) ולתת לגברים בתנועה לבצע את ההליך באופן רשמי מול הרשויות משום שלא הייתה להן הזכות החוקית לעשות כן.

נשים היוו חלק מרכזי כל כך בתנועה להגנת בעלי חיים משום שהן הצליחו להזדהות באופן עמוק עם העוולות הנוראיות הנגרמות לבעלי ולבעלות החיים. למעשה, באותה התקופה, נשים השוו עצמן לבעלי החיים: הן תיארו את עצמן כסוסים שמכים ומצליפים בהם ברחובות העיר, וככלבים הקשורים לשולחן הניסויים ברצועות עור, כשסכין הנסיין חותכת בגופן. תיאורים אלו תאמו את המציאות אליה נחשפו נשים עניות במחלקות הצדקה של בתי החולים.

בעוד נשים מהמעמד הבינוני – גבוה זכו לטיפול הולם בבתי החולים, נשים עניות היו חסרות הגנה וחסרות ישע לחלוטין, ופעמים רבות הצוות הרפואי ערך בהן ניסויים תוך עינויים קשים. הפרקטיקה הזו הייתה מקובלת מאוד ונתפסה כסוג של תשלום של אותה אישה ענייה עבור הטיפול שבית החולים מעניק לה. הטענה הייתה שנשים אלו היו מתות בוודאי ברחוב, אך הגיעו לבית החולים, זכו למיטה חמה ולמזון, ולכן מחובתן להחזיר תרומה לחברה על ידי ניסויים שיערכו בהן הרופאים והסטודנטים לרפואה שבמחלקה, שנקראה כאמור (באופן אירוני למדי) מחלקת הצדקה.

בית חולים במאה ה-19
בית חולים במאה ה-19

פמיניסטיות רבות שהכירו את הפרקטיקה הזו של ניסויים בנשים עניות התנגדו גם לניסויים בבעלי החיים, וזאת מתוך ההבנה שלא ניתן להצדיק פגיעה בחלש עבור תועלת החזק. אותן נשים חשו שהן לא יכולות להלחם נגד הדיכוי שהן חוות, ובאותה הנשימה לקבל דיכוי של אחרים. הן למעשה זיהו את עצמן בקולות השבר של בעלי החיים ולכן ההתגייסות למען בעלי החיים הייתה עוצמתית כל כך.

ד"ר אליזבת בלקוול
ד”ר אליזבת בלקוול

רופאות באותה העת התנגדו לניסויים בבעלי חיים משום שראו במו עיניהן ניסויים בנשים עניות. אליזבת בלקוול עשתה היסטוריה בכך שהייתה לרופאה הראשונה בארה”ב. היא הייתה פעילה פמיניסטית שעסקה רבות בקידום נשים ושילובן בתחומי הרפואה. בשנת 1847 היא תיעדה ביומנה ניסוי שנערך באישה ענייה על ידי הרופא ג’יימס וובסטר (James Webster) בבית חולים בניו יורק: אישה נקשרה לשולחן ניסויים שהרים את האגן שלה, בעוד הרגליים מרותקות בארכוף כלפי מטה, וסטודנטים לגינקולוגיה חקרו את איבר מינה. למרות שהיה מדובר בהליך סטנדרטי, אליזבת הייתה מזועזעת ממה שעשו לאותה האישה. בתום הניסוי הרופא כתב: “מסכנה האישה, היא חוותה חשיפה נוראית, נראה שהיא הרגישה את הכל והתענתה למרות שהיא ענייה וטיפשה”. מה ששכנע סופית את ד”ר בלקוול להתנגד לניסויים בבעלי חיים היו הפרקטיקות של הסרת הדגדגן לנשים עניות שנערכו על ידי גינקולוגים.

ד"ר אנה קינגספורד
ד”ר אנה קינגספורד

נשים עניות נקשרו תדיר לשולחן והיו כלי מחקר בידי הרופאים והסטודנטים. מקרים גרועים יותר תועדו במחלקת הצדקה בבית חולים בפריז, עליהם כתבה ביומנה הרופאה אנה קינגספורד, שהייתה לאישה השניה בבריטניה שהוסמכה לרפואה, והסטודנטית לרפואה היחידה שהשלימה את התואר שלה מבלי לערוך אף לא ניסוי אחד בבעל חיים. קינגספורד הייתה פמיניסטית צמחונית שלחמה למען נשים ובעלי חיים. ביומנה תיארה את המקרה הבא: “אישה גוססת משחפת, ריאותיה הרוסות והחזה מלא בנוזלים. אם היו מניחים לה לנפשה, היא הייתה מתה חסרת הכרה, אבל זה לא קרה. היא הייתה חייבת להחזיר טובה לצדקה שקיבלה, והייתה חייבת להיענש על כך שהיא אביונה. הרופא ניגש אליה, רכן לעברה וצעק עליה ‘תפתחי את העניינים!’. היא ניסתה לציית לו אך ללא הצלחה. הרופא שלף מכיסו סיכות ודחף אותן לתוך עיניה כדי שתפקח אותן. היא צרחה ובכתה מכאב. “את מרגישה את זה, נכון? אז למה את לא פוקחת את העיניים שלך?” צרח עליה הרופא. לאחר מכן דקר אותה ברגליה ובידיה, וכל דקירה כזו לוותה ביבבה ובניסיון נואש שלה להתנגד”.

ויליאם סומרסט מוהם
סומרסט מוהם

קינגספורד נחרדה מהניסויים הגינקולוגים המבעיתים שנערכו תדיר ללא חומרי הרדמה: “אביונות הן במעמד של בעלי חיים” היא כתבה “כלי מחקר בניסויים מכאיבים, כאשר לא מפגינים כלפיהן שום התחשבות, ואין שימוש בחומרי הרדמה, גם לא בפרקטיקות מייסרות של כוויה באמצעות ברזל מלובן”. הסופר הנודע, ויליאם סומרסט מוהם (שהיה בתחילת הקריירה שלו רופא), “טיפל” בנשים עניות ממעמד הפועלים והגן על הפרקטיקות בהן נהג באמצעות הטענה שנשים אלו לא חשות כאב כמו נשים “רגילות”. במחברתו הוא כתב: “אם האישה מראה פחות רגש בזמן כאב, אין הדבר אומר שהיא מצליחה לסבול את הכאב טוב יותר, אלא שהיא חשה פחות את הכאב”. בנוסף טען שיש לאותן נשים עניות קול חייתי צורם – גם טענה זו שימשה אותו כהגנה (משום שהן דומות לחיות).

מאה 19 - בעלי חיים משמשים ככלי מחקר בדיוק כמו שנשים עניות שימשו ככלי מחקר

מאה 19 - בעלי חיים משמשים ככלי מחקר בדיוק כמו שנשים עניות שימשו ככלי מחקר

אישה עניה ממעמד הפועלים – בסיכון לעבור ניסויים

אישה עניה ממעמד הפועלים – בסיכון לעבור ניסויים

מאה 19 - כלבים קשורים על שולחן הניסויים

מאה 19 - כלבים קשורים על שולחן הניסויים

פרנסס פאוור קובי - סופרג'יסטית, לוחמת זכויות בע"ח ואישה.
פרנסס פאוור קובי

היו אמנם סטודנטיות לרפואה ורופאות שסברו שניסויים בבעלי חיים הם בבחינת מחיר שיש לשלם כדי להכנס לעולם הגברי, אולם הפמיניסטיות טענו שאסור בתכלית לשלם מחיר כזה (כשם שלא יעלה על הדעת לערוך ניסויים בנשים עניות כדי להתקבל לעולם הגברי, כך אסור לערוך ניסויים בבעלי חיים כדי להתקבל לעולם הגברי). בלקוול וקינגספורד תפסו את הניסויים בנשים כהרחבה של ניסויים בבעלי חיים, וכשרופאות ניסו לעורר מודעות בנושא הניסויים שנערכו בנשים עניות – הן תמיד תוארו כפוגעניות וכמבזות.  כשכלב הוצת אחרי שנופח בגז מימן בפני הקונגרס הרפואי בברלין בשנת 1890, בלקוול תהתה: “מעניין מתי ניסוי שכזה ייערך גם על מטופלות”.

פרנסס פאוור קובי הייתה לוחמת חברתית בריטית, סופרג’יסטית שפעלה רבות לקידום זכויות נשים וגם חלוצה בתחום הגנת בעלי החיים. בשנת 1875, קובי ייסדה את הארגון הראשון בעולם למניעת ניסויים בבעלי חיים National Anti-Vivisection Society. כשקובי הרצתה באחד הכנסים על ניסויים מזעזעים שנערכים בכלבים, הנשים באולם התייפחו, בעוד הסטודנטים לרפואה שנכנסו לכנס כדי להפריע – התגלגלו מצחוק.

בין חברי ותומכי התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים ניתן היה למצוא גם את:

  • הסופר צ’ארלס דיקנס (שהשתמש בסיפור חייו הקשה, כילד שנשלח לעבדות, עבור השראה לספרו ‘אוליבר טוויסט’).
  • הפסלת הסופרג’יסטית אליס מורגן רייט שנשלחה לכלא בשנת 1911 בגין ניפוץ חלון במסגרת המאבק המיליטנטי למען זכות בחירה לנשים. כששהתה בפריז היא הבינה את הקשר הפוליטי בין שני המאבקים וכתבה לידידה: “אני חייבת לספר לך שהפכתי לצמחונית […] אני סופרג’יסטית, מתנגדת לניסויים בבעלי חיים, ולא מעשנת או לובשת ציפורים ופרוות”.
  • פרנסיס ג’וליה ווג’ווד, האחיינית של צ’רלס דארווין, פמיניסטית שפרסמה עלון שנקרא “למה אני מתנגדת לניסויים בעלי חיים?” והורישה לאחר מותה סכום כסף רב לאגודה נגד ניסויים בבעלי חיים.
  • ג’ון סטיוארט מיל – פילוסוף שפיתח את תורת התועלתנות, חיבר את הספר המכונן בנושא זכויות נשים שנקרא ‘שעבוד האישה’, ואמר: “כל תנועה גדולה חייבת לחוות שלושה שלבים: לעג, דיון וקבלה”.
  • הסופרג’יסטיות לינד אף האגבי ונינה דאגלס המילטון שחשפו בשנת 1903 ניסויים מזעזעים שנערכו על כלבים באוניברסיטת לונדון  – מה שהוביל למהומות ולעימותים קשים בין הסופרג’יסטיות לבין סטודנטים לרפואה לימים כונה ‘פרשת הכלב החום‘.
  • הסופרג’יסטית איזבלה פורד שהצביעה על קשר בין דיכוי האישה לדיכוי בעלי חיים, ותיארה את החוויות של בעלי ובעלות החיים כדי להמחיש את חווית הדיכוי של הנשים.

בשנת 1892, יצא לאור המגזין Shafts. היה זה מגזין פמיניסטי שהתנגד לניסויים בבעלי חיים ובו ההכרזה: “שפטס מקווה להתחיל במסע צלב נמרץ יותר נגד אי צדק, דיכוי ואכזריות שבאים בכל הצורות הרבות שלהם”. כתב העת יצא נגד העריצות והאכזריות ועסק במגוון נושאים: משחטות, יחס לאסירים, צייד, זנות וכל מעשי האכזריות הנוספים נגד נשים, ילדים, עניים, כל אדם חסר ישע, כל חיה מהלכת, כל ציפור, דג וזוחל.

כאמור, התנועה להגנת בעלי החיים הייתה מורכבת ברובה מנשים, והממסד החל לחוש מאוים משום שהן צברו כוח ופופולריות בקרב הציבור. כדי להלחם בהן ולמנוע מהן להעביר חוקים ותקנות שיפגעו בשליטה של המדענים, המציאו המדענים מחלת נפש שנקראת ‘פסיכוזופיליה’ (מחלת נפש נשית המתאפיינת באהבה לבעלי חיים), וטענו שהנשים שנלחמות בהם לוקות במחלת נפש קשה. למעשה, נשים שפעלו למען בעלי חיים כונו DOTTY (כינוי גנאי עבור נשים שעברה עליהן דעתן). הטענה לפיה פעילים ופעילות למען הגנת בעלי חיים הם חולי נפש עולה עד היום מפי מתנגדי זכויות בעלי חיים, והיא למעשה ממשיכה את דרכם של אותם מדענים.

ויקטור הורסלי
ויקטור הורסלי

בשנת 1910, מדען בשם ויקטור הורסלי התמודד לבחירות לפרלמנט. הוא היה פרו פמיניסט ורץ על המשבצת של המועמד שיקדם זכות בחירה לנשים, אבל משום שהורסלי ערך ניסויים בבעלי חיים, היו אלו דווקא הפמיניסטיות שהתקוממו נגד המועמדות שלו. הן נאבקו בכל הכוח נגד מועמדותו והצליחו להכשילה.

הפמיניסטיות שפעלו נמרצות גם במאבק נגד דיכוי בעלי ובעלות החיים הבינו שנשים ובעלי חיים נמצאים באותה מערכת של שליטה גברית שתופסת אותן ואת בעלי החיים כנחותים.  כשבוחנים אידאולוגיות של דיכוי, אפשר להבחין במנגנון דיכוי המשותף לכולן – בין אם הקורבן הוא אישה, יהודי, ילד, נכה, שחור, פגוע שכלית, עני, כלב, חתול או תרנגולת. הפמיניסטיות, שהתגייסו למאבק נגד דיכוי בעלי החיים, הצליחו לראות את הדיכויים האלו לא כמבודדים ונפרדים זה מזה, אלא כביטוי של אותה מערכת דכאנית, והבינו שלעולם לא יוכלו לדרוש חירות לעצמן, אם באותה הנשימה הן מצדיקות את זכותן לדכא אוכלוסיות חלשות מהן.

מקורות:

Lynda Birke. Supporting the Underdog: feminism, animal rights and citizenship in the work of Alice Morgan Wright and Edith Goode .Lancaster University, United Kingdom. Women’s History Review. 2000;9(4):693-719

Lansbury, Coral. “Gynaecology, pornography, and the antivivisection movement.” Victorian Studies 28.3 (1985): 413-437

Hilda Kean. “The ‘Smooth Cool Men of Science’: The Feminist and Socialist Response to
Vivisection“. Oxford Journals. History Workshop J (1995) 40 (1): 16-38

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

6 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.