מדוע יש עוינות כלפי מורדי מוסר? מדוע אלו שעושים את המעשה הנכון נתקלים בדחייה? המאמר The Rejection of Moral Rebels: Resenting Those Who Do the Right Thing שהתפרסם בשנת 2008 בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology מציע תשובה.
מורד מוסר הוא אדם שנוקט עמדה עקרונית נגד הסטטוס קוו. הוא מסרב לציית, מסרב ללכת בשקט עם הזרם כאשר הדבר דורש ממנו להתפשר על הערכים שלו. מחקרים קלאסים (דוגמת מילגרם 1974) הראו שרוב האנשים מסכימים לפגוע בחפים מפשע אם האחריות לא מוטלת עליהם. הם כושלים לעזור לאדם בצרה או שהם מאמצים תפיסות עולם שגויות כדי להתחמק מדין וחשבון מוסרי. בעולם שכזה, האנושות מוצאת נחמה במיעוט שמחליט להתנגד לזרם ולעשות את המעשה הראוי.
דוגמאות למרידה מוסרית
בשנת 1968, במלחמת וייטנאם, טבחו חיילים אמריקאים במאות אזרחים וייטנאמים חפים מפשע: גברים, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות – מה שכונה לאחר מכן ‘טבח מי ליי’. המפקד קיבל החלטה לצאת אל הכפר ולטבוח בכל מי שנקרה בדרכו. חייליו נשמעו לו ובין 370 ל-500 תושבי הכפר נרצחו בדם קר. 50 מתוכם מתחת לגיל 3. יון תומפסון, טייס מסוק אמריקאי, סרב לציית להוראות מפקדו. הוא עמד מול המפקד ואיים שיתחיל לירות על החיילים האמריקאים אם הם לא יחדלו מהטבח. בנוסף, הוא הצליח להציל ממוות וודאי 11 תושבים. תומפסון הפגין מרידה מוסרית והחברה תופסת אותו כגיבור בשל כך.
השוטר פרנק סרפיקו שסרב להשתתף בחגיגות השחיתות של משטרת ניו יורק בשנות ה-60, והחליט לדווח על כך לרשויות ולתקשורת, נתפס בעיני החברה כאמיץ שעשה את המעשה הראוי. כך גם ג’וזף דרבי שחשף בשנת 2004 את פרשת העינויים המזעזעת של חיילים אמריקאים על אסירים עירקים במלחמת עירק.
תושבי הכפר דקות לפני שהוצאו להורג יון תומפסון
עוינות כלפי מורדי מוסר
מצופה שמורדי מוסר אלו יזכו לשלל הערכות על הבחירה המוסרית שלהם, אבל במציאות שלושתם סבלו ממתקפה חריפה מהעמיתים שלהם. תומפסון נודה וקיבל מספר איומים על חייו. סרפיקו נורה בראשו על ידי סוחר סמים, וקריאותיו לעזרה באותם רגעים קריטיים מהשוטרים האחרים שנכחו באזור – זכו להתעלמות. לאחר המקרה, הוא נאלץ לעזוב את ארה”ב למשך עשור, ודרבי נלקח למתקן צבאי שמור וסודי כדי להגן עליו מפני איומים על חייו.
נוצר מצב מפתיע בו ההתנהגות שזוכה למידה רבה של הערכה וההערצה מצד מי שלא היה מעורב באירועים, היא זו שגורמת למורדי המוסר להיות דחויים כל כך בעיני העמיתים שלהם. אותו הדבר בדיוק התרחש בניסוי של מילגרם – מי שלא היה מעורב במבדק, הריע למשתתף שסרב לחשמל את הקורבן, אבל למשתתפי המבדק שכן צייתו להוראות הייתה דעה לגמרי אחרת עליו: במקום לתפוס את מורד המוסר כאדם חזק ואלטרואיסטי, הם תפסו אותו כאדם שאיבד שליטה ושהתעלם מהצרכים של הניסוי. נראה שהתגובה להתנהגות של מורד המוסר תלויה במידת המעורבות של אותו המגיב באותה הסיטואציה.
מורד מוסר מהווה איום על אלו שנכחו איתו באותה הסיטואציה ובחרו ללכת עם הזרם. עצם המרידה המוסרית שלו מעמידה את ההתנהגות המוסרית שלהם בספק ולכן הם ידחו אותו ויפגינו כלפיו עוינות ולעג. אמנם הדוגמאות בתחילת המאמר הן דרמטיות, אבל מדובר בתופעה שמתרחשת גם בפעולות היומיומיות: כאשר רופא מחליט לסרב לקבל מתנות מחברת תרופות שמנסה לקדם את המוצרים שלה דרך חנופה לרופאים, יש להניח שהדבר יעורר כבוד בקרב מי שאינו מעורב, אבל דווקא הקולגות שלו – הרופאים שכן מקבלים את המתנות – יראו את התנהגותו בעין לא יפה משום שהדבר עלול להתפס ככתב אישום נגד ההתנהגות המוסרית שלהם. כשסטודנט מסרב להוריד מוזיקה פיראטית מהאינטרנט מסיבות ערכיות, החלטה זו תתחבב על שאר הסטודנטים שאין להם מחשב (ולכן אינם יכולים להוריד שירים), אבל לא תמצא חן בעיני חבריו שכן מורידים שירים.
אסיר עירקי מחובר לחוטי חשמל. אם יפול מהקופסה עליה הוא עומד – הוא יחושמל ג’וזף דרבי
מדוע מורד המוסר זוכה לתגובה עוינת כל כך?
מורד המוסר עשוי לחשוב שהוא נוקט עמדה רק נגד הסטטוס קוו, אבל למעשה אנשים שלא נקטו בעמדה שלו, תופסים את המרידה הזו כאיום אישי. בחירתו של מורד המוסר מגנה באופן משתמע את הפעולות של שאר המשתתפים, ותוכחה מוסרית פוטנציאלית זו מטלטלת את האמון של אותו משתתף פסיבי בתפיסתו העצמית כאדם טוב ומוסרי.
פעיל הפנתרים השחורים, אלדריג’ קליבר, אמר: “או שאתה חלק מהפתרון, או שאתה חלק מהבעיה”. מי שלא פעל כמו מורד המוסר באותה סיטואציה, מרגיש שהמורד מטיח בו אשמה זו, ואף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא חלק מהבעיה.
מורד המוסר, מעצם נקיטת עמדתו, רומז שזה רע לא לפעול כפי שהוא פועל. כשהוא נוקט בעמדה מוסרית גבוהה – הוא מציב מייד את השאר בעמדה מוסרית נמוכה, ותוכחה מוסרית, גם אם היא מדומיינת, יכולה לאיים באופן קיצוני על התפיסה שלנו את עצמנו כאנשים מוסריים. מורדי מוסר עשויים לעורר דיסוננס קוגניטיבי חריף, ולאנשים אין חיבה יתרה למי שמנופף מולם עם האצבע. הפעולות המוסריות של אחרים והמחשבה שהם עלולים להסתכל עלינו מלמעלה בגין הבחירות המוסריות שלנו, עלולה לטלטל את הבטחון העצמי במוסר שלנו. רק אנשים שבטוחים במוסר שלהם, יקבלו בברכה אתגר כזה בשלווה.
מורדי המוסר אפילו לא צריכים לגנות באופן מפורש את אלו שלא מורדים. עצם המרידה מהווה את התוכחה המרומזת כנגד מי שלא פעלו באותו האופן. כמו כן, תוכחה וירטואלית עשויה להספיק כדי להוות טריגר לעוינות ולדחייה: מאמר בעיתון או ברשת עלול לאיים עלינו, גם אם כותב המאמר מעולם לא פגש או יפגוש אותנו. אותו הדבר מתרחש בצפייה במורד מוסר בטלוויזיה, אולם צופה מן הצד שטרם הבשיל, עשוי לאמץ את המורד אל ליבו.
“היהירות של הראויים לשבח היא פוגענית יותר מהיהירות של אלו שאין להם ערך – משום שהראוי עצמו הוא פוגע”. ניטשה.